ארכיון הקטגוריה: סיפורים אישיים

עת לארוז

בערב השנה החדשה, 31.12.11, הגעתי בפעם השנייה תוך שבוע לגרין ביי, וויסקונסין. הפעם לראות את הפאקרס נגד דטרויט ליונס. ה-BMW ששכרתי לקחה אותי לשם משיקגו תוך פחות מ-4 שעות. בדרך שמתי מוזיקה מזרחית בפול ווליום והרגשתי קצת מה זה להיות ערס.

בערב החלטתי לא לצאת לחגוג (אין ברים קרובים למלון) והלכתי לישון מוקדם. התעוררתי לבוקר לבן ומושלג. עם השנה החדשה, הגיע לוויסקונסין גם החורף. סוף סוף זכיתי לחוויית פאקרס אמיתית: 0 מעלות (עם רוחות שגורמות לזה להרגיש כמו מינוס 5), שלג. כיף.

הפעם הייתי פחות תחת הרושם הראשוני של האיצטדיון, ויכולתי להתמקד יותר במשחק. ישבתי במקומות קצת פחות טובים (אם כי, כפי שכבר כתבתי, הראות טובה מכל זוית), אבל בתמורה זכיתי לשבת בחברת אוהדים קצת יותר מסורים ופנאטיים (הכול יחסי, כן?). למשל, בניגוד למשחק הקודם, השכנים שלי היו פחות סובלניים לאוהדים של הקבוצה היריבה, והיציע התמלא החילופי עקיצות הדדיים בין האוהדים.

הפאקרס נתנו מנוחה לכוכבים הגדולים, ועלו עם ההרכב המשני. לא התאכזבתי, כי זה הפך את המשחק לצמוד ודו-צדדי. ההגנות הלכו לישון, וקיבלנו משחק משוגע עם תוצאה גבוהה (45-41 דרמטי לפאקרס בסיום), ועם מספרים לא כל כך שגרתיים. למשל: הקוורטרבק המחליף של הפאקרס, מאט פלין, חילק מסירות על 465 יארד, וגם מסר ל-6 טאצ׳דאונים. שיא מועדון של כל הזמנים, שאפילו ברט פארב הגדול וארון רודג׳רס הענק לא השיגו.

הפאקרס לא הצליחו לשמור על מאזן נקי מהפסדים, אבל סיימו את העונה הרגילה עם המאזן הטוב ביותר בתולדות הקבוצה – 1:15, וכמובן עם יתרון ביתיות לאורך כל הפלייאוף. והציפיות, כמובן, בשמיים. פשוט מדהים מה שעובר על הקבוצה הזאת מאז אמצע העונה שעברה, שבה עמדה עם הגב לקיר, התמודדה עם שני זעזועי מוח של הקוורטרבק שלה, ולקחה שישה משחקים ברציפות, שהפסד בכל אחד מהם היה שולח אותה הביתה, וגמרה עם גביע וינס לומברדי ביד. מאז זה רק הולך ומשתפר. אני חושב שאחד הדברים הקשים והמאתגרים בספורט, הוא לשמר הצלחה לאורך זמן; להביא את השחקנים מפוקסים ומרוכזים לכל משחק; להמשיך להמציא דרכים חדשות להפתיע את היריבות. ובפוטבול, שהוא משחק קשה ושוחק במיוחד, זה מאתגר שבעתיים, וזה מה שהופך את הקבוצה הנוכחית של הפאקרס לאחת הגדולות אי פעם. אליפות שנייה ברציפות (טפו טפו) תכניס את כל החבורה הזאת הישר להיכל התהילה של ה-NFL.

לפני כמה שבועות כתבתי כאן שצברתי העונה יותר שעות של פוטבול אמריקני מאשר כדורגל ישראלי. השבוע נשבר עוד שיא: נכחתי העונה ביותר משחקי פוטבול מאשר משחקי כדורגל. כבר שנים שאני מאוהב בתרבות הספורט האמריקנית, והשבוע נזכרתי למה. תודה לאמריקנים, שהזכירו לי שיש תשוקה לספורט שאינה כרוכה באלימות; שאפשר לשבת שלוש שעות באיצטדיון, ולא לרצות לצאת ממנו; שאפשר לקנות כרטיסים באינטרנט גם שלושה חודשים לפני המשחק וגם אם אתה בקצה השני של העולם. אני מכיר את הביקורת: שבספורט האמריקני אין נשמה ושהוא ממוסחר לעייפה (כי כדורגל אנגלי, למשל, אינו ממוסחר בכלל, כידוע), שהוא לא מחובר לקהילה (כי הרי אין חיבור גדול יותר לקהילה מלגיון זרים, שנרכשו בעשרות מיליוני יורו בכספו של איזה אוליגרך רוסי או סעודי). את כל המבקרים אני מזמין לבקר מתישהו בגרין ביי, וויסקונסין. רצוי בינואר.

לילה אחרון בגרין ביי. מחר אני חוזר לשיקגו, ומחרתיים הביתה. יהיה קשה לשוב לשגרת הספורט המעיקה שלנו. מזל שיש עוד חודש של פלייאוף ב-NFL לפנינו.
זה המקום להגיד שוב תודה עצומה לדנה אהובתי, ששיגרה אותי למסע הזה. יש לי כמה חודשים לחשוב איך להתעלות על מתנת יום ההולדת הזאת.

גלריית תמונות מהמשחק

זה חם וירוק

ביום המשחק בין הפאקרס לברס התעוררתי בשש וחצי בבוקר. לא כל כך בגלל ההתרגשות כמו בגלל הג׳ט-לג. זה אומר שהייתי צריך למצוא דרך לשרוף 13 שעות עד למשחק, שאת חלקן ביליתי בכתיבה בבלוג הזה. הכוונה שלי היתה לצאת לכיוון גרין ביי (כשעה נסיעה מאושקוש) כ-4-5 שעות לפני המשחק, כדי לספוג קצת אווירה, להשתתף באיזו Tailgate party, לקנות קצת מרצ׳נדייז ולצלם.

אבל בשלב הזה של הסיפור אני עדיין במוטל.
בסביבות 10 בבוקר עבר בי דחף רגעי לבדוק אם הכרטיס למשחק נמצא עלי. ואתם לא מאמינים: לחרדתי הרבה גיליתי שלא! מסתבר כי הדפסתי בבית פעמיים את הכרטיס למשחק בשבוע הבא נגד הליונס, אבל לא הדפסתי את הכרטיס למשחק של היום! עברו עלי כמה דקות של אימה צרופה ומרוכזת, עד שהתעשתי, ניגשתי לקבלה וביקשתי להשתמש במחשב ובמדפסת (כמובן שהיו לי לפחות שני גיבויים לכרטיס בסופט-קופי – אחד באימייל ואחד בדרופבוקס. בכל זאת, יקה). צפירת ארגעה.

אחרי שהמכשול הזה הוסר, ואחרי שגמרתי לטפס על הקירות במוטל ולקנות שטויות בסופרמרקט הסמוך, יצאתי לדרך. ככל שהדרך התקדמה והמיילים בג׳יפיאס הלכו וירדו, וכשהתחילו להופיע בצד הדרך שלטים שכתוב עליהם Green Bay, כך הלכה ההתרגשות ועלתה. הכול הפך להיות אמיתי יותר ויותר – זו כבר לא פנטזיה או משדר טלויזיה שאני צופה בו בעיניים טרוטות ב-2 בלילה, אלא מציאות חיה ונושמת מסביבי. כל המתח שהיה כרוך בתכנון, בלוגיסטיקה, קניית הכרטיסים, ההוצאות הכספיות, הלך והתפוגג והתחלף בציפייה נרגשת.

20111227-093834.jpg

הוא גדולה, הוא חזקה
כשהתקרבתי לגרין ביי, התחילו כל מיני דאגות חדשות לצוץ: הניווט בעיר, מציאת חניה, שינויים בהסדרי התנועה לקראת המשחק (כאלה שהג׳יפיאס לא יודע להתריע מפניהם) וכיוצא באלה שטויות. הייתי כל כך מרוכז בזוטות האלה, שכמעט לא שמתי לב שהאיצטדיון נמצא בערך מטר וחצי מהיציאה מהכביש ראשי. פשוט יורדים מהאוטוסטרדה והוא ממש מול העיניים. טוב, הגיוני, אם גאוות העיר ותרומתה העיקרית לתרבות הפופולרית היא קבוצת הפוטבול שלה, מן הראוי למקם את המקדש ממש בכניסה (וגם שיהיה נוח למבקרים להגיע).

גם החניה לא מהווה בעיה, אם מתעלמים מכך שהיא עולה 20 דולר לחניונים המרוחקים ו-25-30 לקרובים יותר (החניון של האיצטדיון שמור למנויים בלבד). אגב, רוב החניונים האלה פתוחים ללא תשלום בכל ימות השנה. בחניונים שמסביב לאיצטדיון רמת גן זה מרגיז. פה פחות.

את התוכנית להשתתף ב-tailgate party זנחתי לאחר שבחנתי את הפסיליטיז והתרשמתי מהצפיפות. במקום זה הלכתי לקנות כובע צמר של הפאקרס, ומשם לכיוון האיצטדיון. הדרך לשם (כמה דקות הליכה) היתה עמוסה באלפי אנשים חוגגים, רובם בירוק-צהוב של הפאקרס (משמעת הלבוש קפדנית: לא תמצאו אדם שנכנס למשחק בלי איזשהו פריט בצבעי הקבוצה), חלקם בכתום-אפור-כחול של הברס. באוויר ריח של בשרים נצלים על האש, מוסיקה חזקה ובעיקר שמחה טהורה. בין לבין נראים כמה אנשים פחות שמחים: אלה שלא הצליחו להשיג כרטיסים למשחק, ונטפלים לעוברים ושבים בשאלה האם יש להם כרטיס רזרבי. המנומסים יותר פשוט מניפים שלט שכתוב עליו Need 1 ticket.

ואז התקרבתי לאיצטדיון.
ובכן, תשמעו, במילה אחת: וואו. זה ענק. זה עצום. הוא גדולה, הוא חזקה. אף תמונה לא יכולה להעביר את זה, כשהמפלצת הזאת מתנשאת מול העיניים בצבעי ירוק ואפור. המתחם כולל, חוץ מהארינה בת 73 אלף המושבים, גם אטריום ענק שבו חנויות, מזנונים, מסעדות, ברים, מוזיאון והיכל תהילה. המימדים, ביחד עם עיצוב המבנה ופסלי הענק של וינס לומברדי וקרלי למבאו שבחזית, עושים היטב את תפקידם, שהוא להטיל עליך יראת כבוד, כמו בכניסה למבצר ענק או מקדש או שניהם ביחד. כאמור, אין תמונה שיכולה להעביר את המחזה הזה – צריך פשוט להיות שם. וכשחושבים על כך שמדובר בעיירה קטנטנה של 100 אלף תושבים ולא בניו יורק או בלוס אנג׳לס (שבה אין בכלל קבוצת פוטבול, אגב), זה מרשים שבעתיים.

למבאו פילד

ירוקים
לפני שניכנס לאיצטדיון, תרשו לי להתעכב קצת על הקשר בין הפאקרס לעיירת הבית שלהם. בואו נשים רגע בצד את כל הרומנטיקה שיש סביב הקבוצה הזאת ונגיד את האמת הפשוטה: מדובר במפעל עצום להדפסת כסף. אין שם אינץ׳ רבוע שאינו ממוסחר. אבל היות ומדובר על ארגון ללא מטרת רווח, רוב הכסף הזה חוזר לקהילה, אם בצורת מפעלי צדקה ופעילות למען הקהילה, ואם על ידי מתן פרנסה ותעסוקה לאלפי אנשים. ולא נשכח את כל הלוויינים הקטנים והגדולים שחגים סביב לחללית האם הזאת ומתפרנסים ממנה: רוכלים וחנויות, ברים, מזללות ומסעדות, חניונים, אכסניות, מלוניות ומלונות, ואפילו סתם אנשים פרטיים שמשכירים חדרים למבקרים. כן, קפיטליזם חזירי במיטבו (או במירעו), אבל לא תשמעו אדם אחד בגרין ביי שמתלונן.

האמת שזה די מדהים לחשוב שכל האופרציה הזאת מרוכזת ב-8-10 משחקים בשנה, תלוי אם הקבוצה מעפילה לפלייאוף. כן, זה הכול. מה עושים בגרין ביי בין פברואר לספטמבר? אין לי מושג. כנראה שחושבים על דרכים חדשות לעשות כסף מהפאקרס.

טוב. נכנסתי לאיצטדיון.

מומלץ לחכות עם הנקניקיה
איך מצליחים להכניס למעלה משבעים אלף איש לתוך איצטדיון בלי דוחק, בלי צפיפות, בלי דחיפות, בלי צעקות ובלי שתבקש את נפשך למות? מי שיודע, מוזמן לכתוב להתאחדות לכדורגל בישראל, שתפיץ איזה חוזר בין הקבוצות שלה. לרגע חששתי שנכנסתי באיחור או משהו.

בתוך המבואה, באיזור שמתחת ליציעים, כבר צפוף יותר. אבל אני לא התעכבתי לבחון את היצע המזנונים, ומיהרתי ליציע. לא יעזור שום דבר: הכניסה הראשונה לכל איצטדיון, בטח בסדר הגודל הזה, היציאה מהמנהרה אל היציע, הופכת את הקרביים. אז עדיף לא לתקוע נקניקיה חריפה לפני זה. זה כאילו נפתחה הטלויזיה שלי, ונכנסתי לתוכה כמו ילד אנגלי מעצבן לתוך נרניה. זה לא full HD ולא 3D, זה ya-waraD. (סליחה, זה היה משחק המילים הגרוע בהיסטוריה).

20111227-092447.jpg

אוקיי, קצת ביקורת מתקנים: ישבתי במקום מעולה, בחצי גובה היציע, בערך על קו ה-40 יארד (לקוראותינו: האמצע הוא בקו ה-50 יארד), אבל הראות משובחת מכל זווית (בשבוע הבא יש לי מושב פחות טוב, אז אוכל לבחון את הנושא מקרוב), התאורה מדהימה, מסכי הענק מבטיחים שלא תפסיד כלום (כולל סרטונים קצרים ומשעשעים על הקבוצה, סטטיסטיקות מעניינות עוד), האקוסטיקה משובחת וכר הדשא ירוק. מה ששעשע אותי היתה המחשבה שהאיצטדיון המופלא הזה היה נפסל ככל הנראה מלארח משחקים בליגת האלופות, נניח, כיוון שאין בו מושבים, רק ספסלים ארוכים וחשופים ללא משענת (ניתן לשכור מושב מרופד בכניסה – עוד אמצעי למקסם את הכנסות הקבוצה).

אה כן, היה גם משחק
הפאקרס ניצחו די בקלות את הברס המתפוררים והפצועים 35:21. לא משחק עצום, אבל סקורינג גבוה יחסית וכמה מהלכים מרשימים מאוד. למרות חמשת הטאצ׳דאונים של גרין ביי, ההגנה הרשימה יותר (קליי מתיוס ענק. סוף סוף יכולתי לעקוב אחריו באופן רציף ולהבין איזה שחקן עצום הוא). ההתקפה נתקעה קצת אחרי שארון רודג׳רס ירד לנוח בגארבג׳ טיים, אבל זה כבר לא ממש משנה.

לפני שנתיים השמצתי כאן את האוהדים של אוקלנד ריידרס שהם שמנים ומנומנמים (והם כאלה. סליחה, סולומון). ביום ראשון, ״ראשי הגבינה״ של גרין ביי עשו לי תיקון. נכון שעדיין מדובר על אוהדים מנומסים יחסית (ושמנים. כולם כאן כאלה. אני מרגיש ממש שחיף), אבל הם לא מפסיקים לעודד ולעשות רעש ולשרוק בוז למהלכים של היריבה. אני יכול להבין למה קשה מאוד ליריבות לשחק באיצטדיון הזה.

אבל מסתבר שאפשר להיות אוהדים מסורים וגם ספורטיביים. לפני המשחק, הכרוז ביקש מהקהל להריע ליריבה. לפני ואחרי הם שרקו להם בוז וצעקו/שרו את הסלוגן הקליט Da Bears still suck, אז התכוננתי לעוד גל של שריקות בוז. להפתעתי, הם נענו לבקשה, נעמדו על רגליהם וממש הריעו ליריבה.

20111227-094554.jpg

בכלל, האווירה ביציע מאוד חברותית ונעימה. אנשים חולקים ביניהם כיבוד, מקשקשים ומתעניינים אחד בשני. אני מניח שחלק מהם מנויים קבועים שנפגשים כל משחק, אבל הסתבר לי שיש גם לא מעט מזדמנים כמוני, שרבים מהם מגיעים לכאן בפעם הראשונה ואולי האחרונה. הפרדה בין מחנות האוהדים? אין דבר כזה בארה״ב.

לידי ישבו זוג – אשלי ודייב (או דן, לא קלטתי). היא משיקגו ואוהדת של הברס, הוא נולד, גדל וחי בגרין ביי ומכור לפאקרס. גם אשלי נדהמה לשמוע שעשיתי את כל הדרך מישראל רק כדי לצפות במשחקים של הפאקרס, ולא הפסיקה לשאול אותי אם יש לי כאן משפחה, או חברים, או כל סיבה אחרת להיות כאן. היא פשוט סירבה להאמין שמישהו יטוס 12 שעות וינהג עוד 4, רק בשביל משחק פוטבול. היא גם קצת נעלבה מזה שבחרתי, לכאורה בלי סיבה, לאהוד דווקא את הפאקרס.

דייב (או דן) קצת פחות התרשם. בשלב כלשהו היא תקעה לו מרפק בצלעות ואמרה לו ״שומע? הבחור הזה הגיע לפה כל הדרך מישראל!״. דייב/דן התבונן בי לשנייה, משך בכתפיו ושאב לפיו חופן ענק של פופקורן. לא היה לו מה לתרום לשיחה.

המשחק מתמתח על פני שלוש שעות (שעה נטו של משחק), וקשה קצת לשמור על מתח גבוה לכל אורכו. כמובן שבאיצטדיון הזמן הזה עובר הרבה יותר בקלות, עם הפעלות של הקהל, סרטונים משעשעים שמוקרנים על מסכי הווידאו, מופעים של מעודדות וכל מיני הגרלות ופרסים. אין על האמריקנים בארגון של שואו וטקסים. לפני המשחק למשל, התקיים טקס שבו עשו כבוד לשחקני עבר של הקבוצה. בכל משחק שניים-שלושה שחקנים אחרים זוכים לטקס כזה (בקבוצת פוטבול יש למעלה מחמישים שחקנים, אז זה מבטיח מאגר בלתי נדלה של שחקני עבר שאפשר לעשות להם כבוד).

איצטדיון סגור זה לחובבנים
ועניין אחרון לפני פיזור: מזג האוויר. ובכן, קר. אבל לא נורא. גם נהנינו מערב ״חמים״ יחסית (3-5 מעלות צלזיוס), וגם האיצטדיון בנוי בצורה כזאת שהוא בולם לחלוטין את הרוחות המקפיאות שמנשבות בחוץ. ביחד עם התאורה וחום הגוף המצטבר של שבעים אלף איש (שלא לדבר על החום בלב), החוויה נסבלת בהחלט. היציעים גם צפופים יחסית, והצופים השמנים עטופים במעילים כבדים, אז מצאתי את עצמי בתוך מעטפת אנושית חמימה יחסית (אם כי לא מעיקה בכלל).

אגב, בגרין ביי גאים בעובדה שהם משחקים באיצטדיון פתוח בחורף. במבואה תלויים שלטים עם כל מיני משפטים שנונים (צילמתי אותם, תמונות בהמשך). באחד מהם כתוב: ״רעש מלאכותי ב-Dome (איצטדיון עם גג) זה לחובבנים״. משעשע.

בסיום התקשיתי להיפרד מלמבאו פילד. הסתובבתי ביציע המתרוקן, ירדתי לקו הדשא ועקבתי מרחוק אחר קליי מתיוס מתראיין לטלויזיה. ככל שהתרחקתי מלמבאו פילד ומגרין ביי, קצת התעצבתי אל לבי, אבל אז נזכרתי שאני חוזר לשם בשבוע הבא. היפ היפ.

20111227-095201.jpg

עכשיו אני שוב בשיקגו. השעה היא 9:00 בבוקר, ואני בדרך לבדוק מה יש לעיר המדהימה הזאת להציע.

וכיוון ששכחתי להעניק את הקרדיט בפוסט הקודם, אני מתקן את העוול עכשיו: המון המון תודה לדנה אהובתי על מתנת יום ההולדת הזאת. אשרי האיש שזוגתו קונה לו כרטיס טיסה לשיקגו. מאחל את זה גם לכם.

אה כן.
כיוון שהביקור שלי בוויסקונסין הזכיר לחבריי בפייסבוק את סדרת המופת ״מופע שנות ה-70״, ניפרד עם קטע קצר, שבו רד מגיע לראשונה בחייו למשחק של הפאקרס (שימו לב לאריק, שלובש את החולצה הלא נכונה).

http://www.youtube.com/watch?v=Q_Wy0hkO_y8

המסע לגרין ביי – פוסט ראשון

אני כותב את הפוסט הזה במוטל בעיירה בשם אושקוש (Oshkosh), וויסקונסין, ארה״ב. מתחרה רצינית על התואר ״השם הכי מגניב לעיירה הכי משעממת״. יש כנראה סיבה אחת עיקרית שבגללה אנשים מוצאים את עצמם באושקוש, וויסקונסין, והיא נמצאת בערך שעה נסיעה מכאן – איצטדיון למבאו פילד בגרין ביי. לשם גם פניי מועדות, לחזות מקרוב ובחי באחת התופעות הכי מלהיבות ומסקרנות בספורט האמריקני וכנראה שגם העולמי: גרין ביי פאקרס – אלופת ה-NFL המכהנת, בעלת המאזן הטוב ביותר העונה בליגה והמועמדת הבכירה לתואר גם העונה.
איצטדיון למבאו פילד, גרין ביי

אני עוקב אחר הפאקרס מגיל 14 בערך, כאשר נפלתי במקרה על שידור חי של משחק פוטבול בערוץ המזרח התיכון, והחלטתי לנסות להבין מה זה הספורט הזה, מי נגד מי ולמה. הבחירה לאמץ דווקא את הפאקרס היתה מושכלת מאוד ונפלה בעקבות כתבה שקראתי, שממנה למדתי כי מדובר בקבוצה היחידה בספורט האמריקני שאינה נמצאת בבעלות פרטית, אלא שייכת לאוהדיה, באמצעות מניות, שנמכרות מדי כמה שנים, בעיקר כאשר הקבוצה זקוקה להזרמת כספים מאסיבית (המכירה האחרונה התקיימה ב-1998. הבאה, כך אומרים, אמורה להתקיים ממש בקרוב). האוהדים בוחרים את חברי ההנהלה, והמועדון כולו מתנהל כארגון ללא מטרות רווח. ללא ספק פנינה ייחודית באמריקה הקפיטליסטית. והחלק הכי מדהים הוא שהמודל הזה ממש עובד – הפאקרס היא גם אחת הקבוצות המצליחות ב-NFL בכל הזמנים, והמודל שלה מבטיח התנהלות שקופה בענייני כספים, מה שגם הופך אותה למאוזנת ואחראית מאוד מבחינה פיננסית.

ועכשיו אני כאן, 50 מייל מלמבאו פילד, בדרך להגשים חלום קטן של שנים. הערב (3:30 בלילה לפי שעונכם) תשחק גרין ביי נגד יריבתה הגדולה ביותר – שיקגו ברס – ואני אהיה ביציע, קופא מקור (התחזית להערב: בהיר ומינוס 3 מעלות) ובעיקר מאוד מתרגש. וכדי להכפיל את הכיף, אהיה פה גם בשבוע הבא, למשחק האחרון בעונה הרגילה, נגד דטרויט ליונס.

זה לא דבר מובן מאליו, להגיע למשחק של הפאקרס. גם אוהדים שרופים שגרים בסביבה, לא יכולים פשוט ללכת לקופה ולקנות כרטיס. המשחקים של הפאקרס הם סולד אאוט כבר עשרות שנים, ויהיו כאלה גם בעשרות השנים הבאות. למעשה לא ניתן לרכוש כרטיסים בקופות – כל המושבים מכורים למנויים. תמיד. רוצים לקנות מנוי? תירשמו, תכנסו לתור, וחכו 20-30 שנה עד שיתפנה עבורכם מנוי. מנוי של הפאקרס מוותר על ה״סיזן-טיקט״ שלו רק כשהוא מת. וזו לא מליצה ספרותית, זו המציאות.

הדרך היחידה להשיג כרטיס למי שאינו מנוי, היא על ידי רכישתו מבעל מנוי, שמסיבה כלשהי לא הולך למשחק. זה לא מסובך – הדבר נעשה בצורה מסודרת ומאובטחת דרך האינטרנט (ואני אחזיק את עצמי חזק ולא אגיד כלום על רכישת כרטיסים לאירועי ספורט בישראל. כתבתי על זה מספיק). זה רק עולה הרבה יותר מכרטיס רגיל – קצת יותר מ-300 דולר שילמתי על מקום סביר למשחק הנחשב נגד הברס (אם רוצים, יש כרטיסים גם ב-6000 דולר ומעלה), ו״רק״ 150 דולר למקום קצת פחות טוב למשחק נגד הליונס. טוב, אולי זה לא הרבה כסף לטיול של (אולי) פעם בחיים.

הלו, וויסקונסין
אז למה אני מוטל כעת במוטל באושקוש ולא בגרין ביי? פשוט מאוד: כשמדובר בעיירה בת כ-100 אלף תושבים בלבד, עם איצטדיון של 73 אלף מקומות (מתוכננת הרחבה בקרוב), אפשר לשער שרבים מהאוהדים מגיעים למשחק מחוץ לעיר, וקשה מאוד למצוא חדר במלון במחיר סביר בסוף שבוע של משחק, בטח לא כשהמשחק הוא נגד היריבה המיתולוגית שיקגו ברס (ומה גם שמלכתחילה אין בעיירה הקטנה היצע גדול מדי של בתי מלון).

אושקוש, וויסקונסין

אתמול בערב מצאתי סמוך למוטל פאב אירי חביב (פיינט גינס ב-18 שקל, לתשומת לב לקוחות הברים של תל אביב). היות ומדובר בערב חג המולד, המקום היה ריק לגמרי, וביליתי את הזמן בשיחה עם הברמנית – בחורה חמודה עם שם קצת יוצא דופן: ג׳קסון (סיפור ארוך: אחרי שתי בנות, אבא שלה קיווה לבן וקיבל אותה). היא כמובן נדהמה לשמוע שעשיתי את כל הדרך מישראל, ועוד במיוחד למשחק של הפאקרס, ונתנה לי מחמאה גדולה: ״אתה כנראה האוהד הכי גדול של הפאקרס שאני מכירה, אם עשית את כל הדרך הזאת בשביל לצפות במשחק״. טוב, זו לא חוכמה גדולה אם לקחת בחשבון את העובדה שרבים מאוהדי הפאקרס כנראה לא יצאו מימיהם את גבולות וויסקונסין.

וכפי שכבר אמרתי, אין עוד הרבה סיבות להגיע לוויסקונסין (סליחה מראש מהאנשים החביבים שחיים כאן). עלעול בעלונים בלובי של המוטל באושקוש העלה אטרקציות מסעירות כגון ביקור במפעל לגבינות (וויסקונסין היא בירת הגבינה של ארה״ב, ואוהדי הפאקרס מכונים גם Cheese Heads), רכיבה על סוסים, ציד ודיג, מוזיאון לתולדות חברת הרכבות המקומית וכאלה. לא יצאתי מגדרי.

הדרך משיקגו צפונה (שעתיים וחצי נהיגה לאושקוש, שלוש וחצי שעות לגרין ביי) משעממת למדי: מרחבים עצומים וריקים בצבע צהבהב (בקיץ ירוק, אני משער) עם נגיעות אפרפרות של עצים שעומדים בשלכת, ופה ושם כתמים לבנים של שלג בן כמה ימים. על הדרך שלטים המכוונים לכפרים ועיירות קטנות עם שמות כמו אפלטון (Appleton – לא כמו הפילוסוף ההוא), פונד דו לאק (Fond du Lac), קוקונה (Kaukauna), מנשה (Menasha – לא כמו התימני ההוא), וואוואטוסה (Wauwatosa), ביבר דאם (Beaver Dam), שיבויגן (Sheboygen) והפייבוריטית שלי: ניו ברלין (New Berlin). העיר הגדולה באיזור היא מילווקי, אבל האוטוסטרדה עוברת רחוק ממנה, אז לא יכולתי להתרשם ממנה.

הספירה לאחור: פחות מ-9 שעות למשחק.
בתוכנית: הגעה מוקדמת לגרין ביי, ספיגת האווירה, קצת שופינג של מרצ׳נדייז, וזלילה וסביאה חסרת מעצורים באיזו Tailgate Party. אה כן, ויש גם משחק הערב.

דיווחים נוספים, ותמונות כמובן, בהמשך.