ארכיון הקטגוריה: כללי

כשהכוכבים שוקעים השמש זורחת

הצרות של יוגי, הכותרות של וואלה (לחצו לקריאת הכתבה המלאה)

הצרות של יוגי, הכותרות של וואלה

פחות משבוע לפתיחת גביע העולם בכדורגל, ואני מתחיל לחוש משהו שדומה להתרגשות וציפייה נבנה בתוכי. ואולי סתם אכלתי משהו לא-טוב. כפי שכתבתי בפוסט הקודם, עם הגיל והנסיון מגיע גם שובע מסוים, ואיתם התחושה של ״מה הם כבר יכולים לעשות שם שעוד לא ראיתי״.

בשנים הקודמות נהגתי לעשות כאן סקירות מפורטות לקראת טורנירים גדולים. עיינתי בהן בימים האחרונים כדי לנסות לקבל השראה, והדבר העיקרי שעבר לי בראש היה ״מי זה הבחור הצעיר והנמרץ הזה, שהתעמק בסגלים של הנבחרות, קרא ידיעות חדשותיות עליהן וטרח לכתוב חוות דעת על כל נבחרת ונבחרת?! כל הכבוד לו!״.
חוץ מהאדישות הטבעית, גם נסיבות אישיות מנעו ממני הפעם להתמקד בהכנות לגביע העולם, ועל כן אאלץ לאכזב את הקוראים הנאמנים, בהנחה שנשארו כאלה, ולהסתפק בסקירה מקוצרת יותר, אם בכלל. אבל הפעם אני רוצה להתמקד בעניין אחר, שלמרבה הצער הוא גם קצת כואב.

כמו בכל טורניר גדול, גם הפעם יהיו כמה שחקנים בולטים שייאלצו לצפות במשחקים מהסלון בביתם, או מהיציע, בשל פציעות. המצטרף הטרי מאתמול לרשימת הפצועים הוא מרקו רויס הגרמני, שסובב אמש את הקרסול במשחק הכנה מול ארמניה (6:1 לגרמניה). בטלויזיה הגרמנית התעללו בנו והקרינו שוב ושוב, בהילוכים איטיים ובקלוז-אפים, את הקרסול של רויס כמעט יוצא ממקומו, מה שגרם לקרסול הפרטי שלי להעלות זכרונות מפציעה קשה וישנה מלפני 20 שנה בערך.
מה שהיה אמור להיות טיול קליל, משחק נגד נבחרת בינונית שמטרתו היא פחות אימון ויותר חיזוק למוראל לפני הדבר האמיתי, הפך להיות מכה מוראלית (וגם מקצועית) לנאציונאלמאנשאפט. ככה לפחות כתבו בוואלה! ליתר דיוק, הם כתבו שם "גרמניה בצרות". לא פחות. טוב שלא הוסיפו גם שבעה סימני קריאה וסמיילי עצוב.

בלתי נגמר. לוקאס פודולסקי.

בלתי נגמר. לוקאס פודולסקי.

רגע, האמנם?
רויס נפצע בדקה ה-44. עד אז עמדה התוצאה על 0:0 די משמים. במחצית השנייה גרמניה התעוררה, הבקיעה שישייה (שהזכירה לי את השביעייה שהשחילה לישראל במחצית אחת לפני כתריסר שנים) ודרסה את הארמנים האומללים. על הקונצרט הגרמני ניצח לוקאס פודולסקי הבלתי נגמר, שהחליף את רויס. פודולסקי פיצח וסחרר את ההגנה הארמנית, בישל את הראשון, כבש את השני (שתי דקות לאחר השוויון הזמני של הארמנים), והוסיף בהמשך עוד שני בישולים, שהורידו את ארמניה לקרשים. ומה אתם יודעים, גם פודולסקי סוחב פציעה ועדיין לא כשיר במאה אחוז. תנו לי את הצרות האלה, אני לוקח בשתי ידיים.

מה כל זה אומר? קודם כל, שהסגל של גרמניה מספיק עמוק כנראה כדי לפצות על ההיעדרות של רויס. ולא רק גרמניה – גם צרפת (שאיבדה את פרנק ריברי), איטליה (שתיאלץ להסתדר בלי הקפטן מונטליבו), רוסיה (שירוקוב הקפטן) ומקסיקו (מונטס), ובוודאי יש עוד כמה שפספסתי. כולן יסתדרו גם בלי הכוכבים שנפלו.

במישור העקרוני יותר, מעולם לא הוכח כי היעדרות של שחקנים, גדולים ככל שיהיו, משפיעה באופן דרמטי על הביצועים של נבחרותיהם. לא בכדורגל, בכל אופן. התקשורת מחפשת כותרות ומדברת במושגים של ״מכה לנבחרת גרמניה״, והטוקבקיסטים, פסימיים כהרגלם, מנבאים ״טורניר חלש״, אבל אני מסרב להתרגש, ואף אעז ואצא בקביעה הבאה: יתכן כי היעדרותם של כוכבים גדולים מרימה את הרמה הכללית של הטורניר.

אני כמובן מאחל לכל השחקנים בעולם להיות תמיד בריאים ולא להחמיץ את החוויה המרגשת של גביע העולם או אליפות אירופה, אבל לדעתי, לשחקנים גדולים, ובעיקר אלה שהם גדולים מדי (רונאלדו, מסי, כאלה) יש יותר פוטנציאל נזק מאשר תועלת:

כי הם מושכים את הפוקוס

גם בחוץ. ריברי

השכונה תסתדר בלעדיו. ריברי

לפני ארבע שנים, בגביע העולם בדרום אפריקה, כתבתי על נבחרת צרפת שהיא משחקת כמו שכונה – מעיפה כדורים לריברי ומקווה לטוב. איך נגמר הטורניר הזה מבחינת הכחולים, כולם יודעים. זו אחת הבעיות של כוכבים גדולים: המשחק זורם דרכם, הם מתעקשים לקחת על עצמם את המשחק ודורשים את הכדור, והשחקנים האחרים מעבירים אליהם ביחד עם הכדור גם את האחריות (ומסירים אותה מעצמם). וכשהכוכב הגדול לא מתפקד, זה תוקע את הקבוצה. ואם המאמן לא מספיק אמיץ וסמכותי, הוא גם משאיר את הכוכב שלו על הדשא למשך כל תשעים הדקות ומנציח את הבעיה במקום לפתור אותה. זה, אגב, עוד יתרון ומקור עוצמה של נבחרת גרמניה – הסמכות של המאמן שלה מוחלטת ובלתי מעורערת.

כי הם תשושים ופצועים

ויש סיבה טובה למה שחקנים מובילים מתקשים לתפקד בגביע העולם ולעיתים גם מחמיצים אותו: חמדנותם של העסקנים והבוסים הפכה את עונת הכדורגל למתישה במיוחד. שחקן בקבוצה גדולה, כזאת שמגיעה לשלבים המתקדמים בגביעי אירופה, סוגר כ-60 משחקים ויותר בעונה, כאשר ברובם הוא משחק 90 דקות. זה המון, זה יותר מדי. הפציעות האלה הן לא סתם מזל ביש, הן גם תוצאה של עומס מצטבר.

לפני גביע העולם 2010 איבדה נבחרת גרמניה את הכוכב הגדול ביותר שלה, מיכאל באלאק. גם אז היו כותרות, וגם אז זה לא ממש הורגש ואולי אף הפך אותה לקבוצה טובה יותר. גרמניה שעטה עד חצי הגמר, מעכה בדרך את אנגליה (1:4), השפילה את ארגנטינה (0:4) ונעצרה רק על ידי האלופה-שבדרך ספרד (1:0). ואם היתה עוברת את ספרד וזוכה בגביע, אף אחד לא היה מתפלא. כי כך זה תמיד בגרמניה וכך זה אמור להיות בכל נבחרת – אין שחקן שגדול מהקבוצה, ובוודאי שאין שחקן שגדול יותר מהטורניר.
שומע, רונאלדו?

היעדרותם של הכוכבים התשושים מביאה לקדמת הבמה שחקנים צעירים, רעבים ובעיקר רעננים יותר. כאלה שצריכים להילחם על החוזה שלהם לעונה הבאה, ואפילו על המשך הקריירה שלהם. כי טורניר אחד טוב יכול לסדר לשחקן את כל החיים, והם יודעים את זה. עדיף שחקן טוב, כשיר ב-100 אחוז ומתודלק בהרבה מוטיבציה, על פני שחקן ענק, אבל פצוע ועייף, עם מחוייבות שמוטלת בספק. היעדרותם של השחקנים המובילים גם מחייבת את האחרים לקחת אחריות ולהיות יצירתיים וקבוצתיים יותר. זה גם מוריד לחץ מהמאמן, מגדיל את מרחב התמרון המקצועי שלו ומנטרל מאבקי אגו ושאר חיכוכים וקליקות.

ובשורה התחתונה, זה מלכד את השורות והופך את הקבוצה לקבוצתית יותר, ואת הטורניר למהנה יותר לצפיה. כי כשכוכבים שוקעים השמש זורחת, או משהו כזה.

בין טמטום למומנטום

לפני המשחק אמש בין בית"ר ירושלים למכבי חיפה (2:1), הגג פרשן (?) ערוץ 1 דני נוימן את הדברים הבאים (לא בהכרח באלו המילים, אבל בזו הרוח): "בית"ר ירושלים היא ללא ספק הפייבוריטית במשחק הזה, כיוון שהיא נמצאת במומנטום ומקדימה את חיפה בטבלה. אבל זה לא אומר שמכבי חיפה לא תנצח".

אחח, איזה מזל שיש פרשן. אחרת, איך היינו יודעים את המובן מאליו?

אילו רצה נוימן להיות קצת יותר מקורי, יכול היה לומר: "מכבי חיפה פייבוריטית במשחק הזה, כיוון שהיא לחוצה עם הגב לקיר, יש לה הרבה יותר מוטיבציה לנצח, וגם מאמן חדש ושחקנים שיש להם מה להוכיח. אבל זה לא אומר שבית"ר לא תנצח…".

אבל זה רק טיפה יותר מקורי, זה עדיין לא הופך את הפרשנות לבעלת ערך.

דני נוימן הוא אמנם קריקטורה גרוטסקית של פרשן, אבל שתי הפסקאות האלה מסכמות בתמציתיות את תפקידו ותרומתו של פרשן הכדורגל לחוויית הצפייה, ואין מה להוסיף עליהן. (אגב, לפעמים, כשאני במצב רוח מפרגן במיוחד, אני מדמיין שנוימן פשוט עושה פרודיה על פרשן כדורגל באיזה מערכון, ולא באמת מנסה לפרשן את המשחק, ואז הערכתי אליו גוברת עשרות מונים. ואם אני, להבדיל, בסטייט אוף מיינד קונספירטיבי, אני חושד שמדובר במזימה של ההתאחדות וערוץ 1 לנתק את הצופים מהטלוויזיה ולהחזירם לאיצטדיונים). אני מייחל כבר ליום שבו תיושם הטכנולוגיה (שכבר קיימת) שתאפשר לנו להוריד את הסאונד של הפרשנים, ולהשאיר רק את קולות הרקע של האיצטדיון.

ונסיים את החלק הזה עם עוד יציאה של נוימן מאמש: "היום בכדורגל כולם יודעים הכול על כולם. יש קלטות…".
היי דני, שנות השמונים התקשרו וביקשו שתחזיר לספריית הווידאו את הסרט שאתה חי בו.
אה כן, ו- Be kind, rewind.

משחק לא רע היה אמש בין בית"ר לחיפה, למרות שהגולים היו קצת מעפנים (אחד עצמי ושניים מטעויות קשות של שני השוערים). למרות כמה חורים בהגנה, מכבי חיפה נראתה לראשונה העונה כמו קבוצה – דבקה במטרה ומחויבת. לא ברור מדוע יש צורך במשבר עמוק, כדי ששחקנים יתחילו לרוץ ולמסור ולרדת לגליצ'ים ולפרגן לחבריהם. כפי שכתבתי פה כבר אינספור פעמים, בליגת העל הישראלית לא צריך להבריק או להיות טוב באופן אבסולוטי – צריך רק להיות פחות גרוע מאחרים. זו לא אמורה להיות משימה קשה מדי למועדון כמו מכבי חיפה.

מצד שני, הקבוצה שעמדה ממול לא בדיוק הבריקה ונתנה לחיפה לשחק. בית"ר נמצאת אמנם ב"מומנטום", כמו שנוימן אומר, אבל אני לא חושב שהיא קבוצה טובה יותר ממכבי חיפה הבינונית. ככה זה כשבונים עונה שלמה על "מומנטומים" – מתישהו התנופה נגמרת והעגלה נעצרת. אולי המשחק הזה, שמבשר את סיום המומנטום של בית"ר, יהיה נקודת פתיחה למומנטום של מכבי חיפה.

למות עליו

יש לי הגדרה חדשה וקצת פחות קודרת למושג ״בית המוות״: זה הבית הכי מעניין בטורניר, ולכן אנחנו פשוט מתים עליו. פורטוגל, גרמניה, הולנד ודנמרק – זה הבית שמגלם את ההבדל בין אליפות אירופה לאליפות העולם: בגביע העולם כבר היתה מסתננת אליו איזו טרינידד וטובגו, או הונדוראס, או ג׳מייקה, ואולי מוסיפה הרבה צבע, אבל גם מורידה קצת מהעניין והמתח.

פורטוגל

מפי הסוס: למרות גמר יורו 2004 (שהתקיים בפורטוגל), חצי הגמר של יורו 2000 וחצי הגמר של גביע העולם 2006, טרם השתכנעתי שפורטוגל היא מעצמת-על בקליבר של השכנה ספרד, נניח, או גרמניה. כלומר, למרות הבאזז סביבה, היא לא מהווה לדעתי מועמדת אמיתית לזכייה בטורניר. יש לי גם תמיד הסתייגות מסוימת מנבחרות עם כוכב-על  (רונאלדו במקרה הזה) בהרכב שלהן – אני חושב שהוא גורם לנבחרת להיראות שווה ומאיימת יותר מכפי שהיא באמת, והנוכחות שלו מסתירה את אפרוריותם ובינוניותם של חלק מחבריו. לפני 20 שנה, אפשר היה להסתמך על כוכב אחד ענק שימשוך את הנבחרת גם כאשר היא חורקת. בכדורגל של היום אני לא בטוח שזה עובד ככה. יש לי תחושה עמומה שפורטוגל הולכת להיפרד מהיורו הזה בסיום שלב הבתים.
למה אני בעדם: קשה לי למצוא סיבה, כי יש בבית של פורטוגל שלוש נבחרות אחרות שאני מעדיף לראות ממשיכות הלאה. אם בכל זאת היא תעלה לרבע הגמר, אחזיק לה אצבעות כאקט של הערכה.
למה אני נגדם: ראו סעיף קודם. אני לא ממש נגדם, אני פשוט מעדיף נבחרות אחרות על פניהם.
פינת הנוסטלגיה הפרובינציאלית: פורטוגל הוגרלה לבית ה״ישראלי״ במוקדמות גביע העולם 2014. בפעם הקודמת שהשתיים התמודדו ביניהן במוקדמות גביע העולם (82׳) זה נגמר ב-0:3 לפורטוגל בליסבון, ו – תחזיקו חזק – 1:4 לישראל בגומלין בר"ג (שלושער של בני טבק ועוד אחד של גידי דמתי). איכשהו, אני חש שלא נקבל שחזור.

הולנד

מפי הסוס: סגנית אלופת העולם מגיעה, כהרגלה, עם ציפיות ששוות בגובהן לחששות. הולנד יכולה לרוץ עד הסוף, אבל עם הבית האכזרי הזה היא עלולה גם ללכת הביתה מוקדם. מה שכן, מי שתצלח את הבית הזה, תקבל פרס בדמות יריבה נוחה (יחסית) מבית א'.

הולנד סידרה לעצמה בשבוע שעבר שני משחקי הכנה נוחים – מול סלובקיה (0:2) וצפון אירלנד (0:6). המטרה היא, כנראה, יותר לבנות את הביטחון של השחקנים ופחות לתרגל מערכים וטקטיקה. בסופו של דבר, כמו תמיד, הולנד תקום ותיפול על מה שיש או אין לשחקנים שלה בראש, לא ברגליים.

למה אני בעדם: מסיבות משפחתיות ידועות ומחיבה כללית למדינה שבה ביקרתי הכי הרבה פעמים בחיי.
למה אני נגדם: כי הם באותו בית עם גרמניה, הפייבוריטית שלי. מצד שני, אשמח מאוד אם שתיהן תעפלנה לשלב הבא. ואם הן תיפגשנה בגמר? שאלוהים ירחם על ההולנדים…

פנ"פ: הולנד היא אחת הנבחרות האהודות כאן. אולי בגלל זה משחקה האחרון נגד ישראל היה ב-89', וזה שלפניו ב-79'. אולי ההתאחדות לכדורגל נמנעת מלארגן משחקי ידידות נגד הולנד, מחשש שתגלה כי האוהדים הישראלים מעדיפים דווקא את הנבחרת בכתום… רק שני משחקים רשמיים קיימה ישראל נגד הולנד – במוקדמות אולימפיאדת מוסקבה 80' (שבה לא השתתפנו, כידוע) – ואפילו ניצחה אותה 3:4 (בגומלין: 1:1). מאזן משחקי הידידות: חמישה נצחונות להולנד, שניים לישראל.

דנמרק

מפי הסוס: לאחרונה היתה לי הארה מסויימת לגבי דנמרק. הזכייה המופלאה שלה ביורו 92' נתנה לכולנו מושג מוטעה באשר לעוצמתה האמיתית של הנבחרת החביבה הזאת. המאזן שלה מאז בטורנירים הגדולים די דליל, כאשר לחלקם היא כלל לא העפילה. כלומר, דנמרק היא נבחרת בינונית, לא יותר, שמגיעה עם ציפיות גדולות מדי לטורנירים האלה. ובאמת, אין יותר מדי למה לצפות מהם גם הפעם. נאמר זאת כך: אם השחקנים הבולטים בשורות דנמרק הם ניקלאס בנטנר, דניאל אגר ודניס רומדאל הוותיק, כל דבר מעבר לשלושה הפסדים יהיה הישג לנבחרת הזאת.

למה אני בעדם: ב-86' התאהבתי עד עמקי נשמתי בנבחרת המופלאה ההיא של האחים לאודרופ. מאז אני לא מסוגל שלא להיות בעד הדנים. אהבת נצח.
למה אני נגדם: אני לא, אבל יש לי דרישות: אנא, תפסידו להולנד וגרמניה, וקחו נקודות מפורטוגל. מה, לא תעשו את זה בשביל מי שמצהיר כך בפומבי על אהבתו?

פנ"פ: למרבה הצער, נבחרת דנמרק לעולם תיזכר פה כמי שדרסה את ישראל 0:5 (ו-0:3 בגומלין) בפלייאוף של יורו 2000. מעולם לא היינו קרובים יותר ליורו, ומעולם לא היינו רחוקים יותר, אם להתחשב בעובדה שלאחר המשחק התפוצצה פרשת נערות הליווי המכוערת, שהטילה כתם נצחי על הנבחרת שלנו. איכס.

גרמניה

מפי הסוס: לפני שבוע-שבועיים בערך, קראתי פרשנות קצת מוזרה באיזה אתר – הפרשן המלומד דן בכובד ראש באתגר העומד בפני מאמן גרמניה, יואכים לב: כיצד, תהה הפרשן, יצליח לב לאושש את שחקני באיירן מינכן שבסגל, לאחר ההפסד הכואב לצ'לסי בגמר ליגת האלופות? רק ישראלי יכול לכתוב שטויות כאלה, וגם לפרסם אותן. הלו, זו לא ליגת העל-הפנים פה. אנחנו מדברים על נבחרת גרמניה – אחת הטובות בעולם, וללא ספק אחת המקצועניות שבהן. זו נבחרת ששחקניה רצים כל שבוע על הדשא לעיני עשרות אלפי צופים, שמשחקים לאורך כל הקריירה שלהם ברמות הגבוהות ביותר ומן הסתם השתתפו בכמה גמרים בחייהם. ממה הם צריכים להתאושש? נכון, אף אחד לא אוהב להפסיד בגמר, ועוד בפנדלים, אבל תהיו בטוחים שזה כבר מאחוריהם ושגרמניה תסתער על התואר, כפי שהיא עושה מאז ומעולם.

ואם מתעקשים לדבר על פסיכולוגיה בגרוש, הנה הצד השני של המטבע הזה: ההפסד בגמר ליגת האלופות אמור, אם כבר, לשמש כגורם-מוטיבציה לשחקני באיירן. שלושה שבועות בלבד אחרי ההפסד ההוא, הם מקבלים הזדמנות נוספת להתמודד על תואר. אם ליואכים לב יש עבודה פסיכולוגית כלשהי לעשות על שחקני באיירן, הרי שזה לנסות לצנן קצת את ההתלהבות והמוטיבציה שלהם – שלא תיגמר בכרטיסים צהובים ואדומים, חלילה.

למה אני בעדם: ככה.
למה אני נגדם: אני לא.

פנ"פ: אי אפשר שלא להיזכר בערב השחור ההוא בקייזרסלאוטרן ב-2002, שבו נטבחה… סליחה, הובסה נבחרת ישראל 7:1 (אחרי שהוליכה 0:1 במחצית). ביום חמישי האחרון קיימה גרמניה עוד משחק אימון נגד נבחרת ישראל – הראשון מאז התבוסה ההיא. התוצאה (0:2 לגרמנים) טובה לשתי הקבוצות: גרמניה יצאה מעודדת מכך שפיצחה את הבונקר הישראלי (זה כנראה מה שצפוי לה נגד דנמרק ואולי גם נגד הולנד), והישראלים יצאו מרוצים מכך שזה לא נגמר בהפרש של שלושה שערים או יותר.

הימורים פה

גרמניה והולנד מעפילות לרבע הגמר. בסדר הזה.