ארכיון הקטגוריה: הוקי קרח

דברים שלמדתי באמריקה

כמעט חודש תמים חלף מאז שבתי מארה"ב, ואני לא בטוח שנחתתי. הימים עוברים ואני מתקשה להתאושש מהלם התרבות שהותירו בי חוויות המסע הזה, ולא מצליח לגלות מחדש את העניין בכדורגל – ישראלי או אחר. אני מניח שהעובדה כי קבוצתי האהודה מדשדשת לה במרכז הטבלה ונאבקת על מקומה בפלייאוף העליון, לא תורמת למידת העניין שלי בליגת העל-הפנים שלנו. אבל גם ההצלחה המרנינה של עירוני ק"ש, הצלילה החופשית של בית"ר ירושלים, הבלגן המשמח בהפועל ת"א, ההתבזות המתמשכת והמהנה של מכבי ת"א, וכמובן ההתאוששות-המסוייגת של מכבי חיפה, לא ממש מעוררים אותי. נכון לעכשיו, אני לא מצליח להתרגש משום דבר חוץ מאשר הסופרבול המתקרב.

לפיכך, וכדי לחתום סופית את המסע ההוא לארה"ב, הנה עוד קצת רשמים מארצם של החופשיים.

כמה פוסטים אפשר לכתוב על אמריקה

ככל שזה תלוי בי, כמה שיותר.

אני אוהב את הספורט האמריקני. אני אוהב את המקצוענות והרצינות שמאפיינת כל חלקה בו, ואני אוהב את העובדה שעם כל הרצינות הזאת, הם אף פעם לא לוקחים את זה ממש ברצינות ולא שוכחים שזה רק ספורט; אני אוהב את הספורטיביות והפייר פליי שלהם; אני אוהב מאוד את הסיקור הטלוויזיוני, את השדרים והפרשנים, את אתרי האינטרנט המושקעים והאפליקציות הסלולריות היפהפיות, ואת העושר והשפע המהמם של מידע ונתונים סטטיסטיים שמוזרמים אל הצופים והגולשים; אני מעריך עד מאוד את הארגון והלוגיסטיקה, הטקסיות והחגיגיות; את החוקים הייחודיים שמאפשרים תחרות הוגנת (וכפועל יוצא גם רייטינג גבוה ורווחיות); אני מקנא ביכולת של הליגות לאכוף סטנדרטים אחידים (וגבוהים מאוד) בכל הנוגע לארגון, סיקור עיתונאי, מכירת מנויים וכרטיסים וכו׳.

אני אוהב את הצ׳ירלידרס, את הנקניקיות וההמבורגר והפיצה ובעיקר את הבירה במזנון (יותר את הקונספט, פחות את הבירה עצמה – מילר לייט ושאר אחיותיה הדוחות); אני מת על הטיילגייטינג (ברביקיו בחניון לפני המשחק); אני אוהב את הנינוחות של כל העוסקים במלאכה, שמבינים כי אומה שלמה צופה בהם ומתנהלים בהתאם (נכון, לא כולם, אבל מי שלא – נענש בחומרה רבה); אני אוהב את האוהדים השמנמנים והשתויים, שאולי לא היו מזיקים להם כמה שיעורים בעידוד מאחיהם באירופה, אבל בתמורה יתכן והם היו מחזירים עם שיעורים בסובלנות ובתשוקה לספורט, וכולם היו יוצאים נשכרים.

סיקור עיתונאי משובח

סיקור עיתונאי משובח

למקרה שתהיתם לאן הלכו כל הנקניקיות...

למקרה שתהיתם לאן הלכו כל הנקניקיות…

לא. לא הכול מושלם, לא הכול נהדר. ואני מכיר את הביקורת בעל פה: שאין שם תשוקה אמיתית לספורט (כי פה, כנראה, לא מזהים תשוקה אם היא לא מלווה באלימות); שהכול ממוסחר לעייפה (כי חולצה של ברצלונה, עם הלוגו של יוניצ״ף אלא מה, ב-180 יורו, זה לא למטרות רווח חלילה); שאין שם נשמה וחיבור לקהילה (כי מיליארדרים מהמזרח התיכון שקונים שחקנים איטלקיים במיליונים למועדון אנגלי זה הכי קהילתי שיש); שקבוצה יכולה לקום לילה אחד ולעבור לעיר אחרת (נכון, אבל היא גם לא מתמוטטת וקורסת כלכלית בגלל ניהול כושל ומדיניות אשראי פושעת); שאין שחקני בית שמשחקים בשביל החולצה והסמל (טענה שמקורה בבורות והתעלמות מאגף משמעותי מאוד בספורט האמריקני – המכללות ובתי הספר התיכוניים).

לא צריך לאמץ ולהעתיק באופן אוטומטי כל מה שמגיע מעבר לאוקיינוס, אבל ללמוד מותר.
אז הנה כמה דברים שלמדתי.

אוהבים להיות בבית

כל מועדון ספורט זקוק לבית. למקום שיאכלס את אוהדיו, את גביעיו ואת פרסיו; מקום שבו תיכתב ההיסטוריה שלו ובו יוצגו הישגיו לראווה; מקום שיפיל אימה על יריביו, וחרדת קודש על אוהדיו. וגם מקום עם חנות מזכרות, שתתרום להכנסות ותסייע בחיבור האוהדים לקבוצה.

ספורט הוא דת וכל דת זקוקה למקדש, לאתר עלייה לרגל, למקום התכנסות למאמיניה, בו יוכלו לסגוד לאליליהם. קוראים למקום הזה איצטדיון ביתי, וזה דבר שעדיין רחוק מלהיות מובן מאליו במקומותינו. וגם כשמדובר באיצטדיון עירוני (אפילו אם הוא בית לשתי קבוצות), עדיין אפשר לתת לקבוצות המקומיות את האגף המכובד שלה.

איצטדיון למבאו פילד בגרין ביי מעוטר בסמלי ודגלי הקבוצה המקומית, בפסלים של אגדות מקומיות (קרלי למבאו, וינס לומברדי) והשערים שלו נראים כמו הכניסה לבית המקדש; איצטדיון סולדג׳ר פילד בשיקגו מוקף בדגלי הלאום ונראה מבחוץ כמו איצטדיון רומי; היונייטד סנטר בשיקגו מציג בצד אחד את פסלו של מייקל ג׳ורדן ובצד אחר את אלילי ההוקי המקומיים (שלצערי אינני מכיר אותם); איצטדיון הקולוסיאום באוקלנד, קליפורניה, הוא גוש בטון מכוער, אבל בחזית אחת עושים כבוד לקבוצת הבייסבול המקומית (האוקלנד איי׳ס), ובחזית השנייה מכריזים דגלים ושלטים על הכניסה ל״אומת הריידרס״; איצטדיון קנדלסטיק פארק בסן פרנסיסקו יושב בכניסה לעיר ומשקיף עליה ועל המפרץ – פיסה יוקרתית מאוד של נדל״ן, שמלמדת על חשיבותו של האתר. ואלה רק המתקנים שהייתי בהם או לידם באמריקה.

בקיצור: בית כזה, מיום שנכנסת אליו, אתה לא רוצה לעזוב לעולם. ובשתי מילים: מרגיש בבית.

עולים לרגל ללמבאו פילד

תרבות זו לא מילה גסה

תרבות ספורט אינה מונחלת ביום אחד וגם לא בעשר שנים. ישנם ערכים וקודים תרבותיים שראוי לאמץ, אבל ברור כי הם לא יהפכו בן לילה לנחלת הכלל. אבל כל מועדון ספורט יכול, בהשקעה אפסית, לתרום במשהו למאמץ הזה. קחו לדוגמה את השלטים האלה (בתמונות למטה), שתלויים ליד כל שער בלמבאו פילד, וכוללים משפטים קצרים ושנונים, שמבטאים את "רוח המועדון". כשתייר (כמוני) רואה אותם, הוא עוצר, מחייך ומצלם, ואז הולך לחפש עוד שלטים. כשאוהד קבוע רואה אותם, זה מחזק את אהדתו ואת גאוות היחידה שלו. כמה פשוט. כל מה שצריך זה מישהו עם יוזמה וקופירייטר בינוני-פלוס. הנה, תראו בעצמכם.

        

 כרטיסים לגן עדן

בניגוד למקומותינו, שבהם ההפקרות חוגגת ומשרדי הכרטיסים משתינים עלינו בקשת, הליגות המקצועניות בארה"ב מציבות סטנדרטים ברורים וגבוהים בכל הנוגע למכירת כרטיסים למשחקים. זה נראה כמו הדבר הכי בסיסי שיש: תמצית נשמתו ועיקר הצדקתו של הספורט טמונים באוהדים שמשלמים מכספם כדי לקנות כרטיסים. אז למה פה זה לא מובן מאליו שזו אמורה להיות חוויה נוחה וידידותית ככל האפשר?

ב-NFL מועדי המשחקים ידועים מראש שנה קדימה. כל הכרטיסים מוצעים למכירה באתר אחד (שלא קורס אף פעם). ואם כל הכרטיסים נמכרו, גולשים לאתר אחר, שבו אוהדים ומנויים מציעים למכירה את כרטיסיהם (הכול חוקי, לגיטימי ומסודר). ואם אתה גר בקצה השני של העולם, כמוני, אתה יכול להדפיס את הכרטיס בבית, או לבקש שישגרו לך אותו בדיוור אקספרס שמגיע לסף ביתך תוך 48 שעות. לא הצלחת להגיע למשחק כי הטיסה שלך נדחתה, נניח? אפשר לרכוש מראש באינטרנט, תמורת דולרים בודדים, ביטוח מיוחד, שמחזיר לך את הכסף.

מזון לנשמה

הימים שבהם התקיימתי בעיקר מג'אנק פוד עברו וחלפו. היום אני לא רק מקפיד על תפריט בריא, אלא גם טבעוני (הלם בקהל). אבל בטיול של באמריקה החלטתי לשחרר קצת (הרבה) את המגבלות, ובעיקר את החגורה, ולטעום. אז הנקניקיות באיצטדיון נפלאות. הבירה הרבה פחות, אבל היי, יש בירה, ואפילו בבקבוקים. הבוטנים מצוינים. הפופקורן חמאתי וחם. את יתר המעדנים (פיצה, המבורגר, סנדביצ'ים חמים וקרים, נאצ'וס עם רוטב גבינה ועוד) לא טעמתי, אבל זה לא משנה – מה שמעניין זה השפע וההיצע והשירות.

אפשר לצקצק בלשון לנוכח תרבות החזירות, הסביאה והנהנתנות הזאת ולהתריס כנגד המחירים הגבוהים (מאוד) במזנונים, אבל זו ארה"ב ואלו אורחותיה. חזירי או לא, אין אוהד שייכנס לאיצטדיון ולא ימצא שם משהו לאכול או לשתות. וכמובן, ייהנה משירות מעולה ומפסיליטיז מסודרים ומבהיקים.

באשר למסורת הטיילגייטינג, הרי שהיא מתבקשת לנוכח העובדה שחלק מהאוהדים מגיע ממרחקים גדולים, אז באופן טבעי הם הופכים את היום הזה לחווייה כוללת של רוד טריפ-פיקניק-פוטבול. מה עוד צריך הבנאדם.

אי אפשר בלי נקניקיות

טלויזיה מצוינת

גם מי שנשאר בבית לא מפסיד כלום, כי הסיקור הטלוויזיוני הוא הכי טוב בעולם. נקודה. זה לא רק הכיסוי של המצלמות, שלא מפספסות דבר, ולא רק הצילומים המרהיבים מכל זווית אפשרית, זה גם ההגשה הנינוחה והפרשנות המתובלת בהומור דק ובאהבה אינסופית למשחק.

כתבתי פה פעם שבמשחקי כדורגל, אני מדליק את הטלויזיה דקה לפני המשחק, ומכבה אותה דקה אחרי. לא יכול לסבול את קשקשת האולפן. וגרועות מכך הן תוכניות האולפן דוגמת "יציע העיתונות", שעושות לך חשק לתלוש את אוזניך ולהטיח אותן במסך. מהצד השני של האוקיינוס, נניח באולפן ESPN, הכל מתנהל אחרת לגמרי: מסביב לשולחן יושבים 5-6 פרשנים (שחקני עבר, מאמנים, עיתונאים). כל אחד מדבר בתורו, בנחת, בשקט, בשפה רהוטה, בהומור. כשמגיע תורו של מישהו לדבר, הוא פותח את דבריו ב"אתה צודק לחלוטין" או, להבדיל, "אני חולק על דעתך". אף אחד לא מתפרץ לדברי השני או צועק או מנופף בידיו או קם ועוזב בדרמטיות את האולפן. האם הם יודעים משהו שאנחנו לא? לא. הם פשוט מבינים היטב שרבאק, זה באמת רק ספורט.

אלוהים לא גר כאן יותר

הטיול הספורטיבי שלי בארה״ב נמשך, ושלשום ביקרתי בעוד אחד מהמקדשים של הספורט האמריקני – היונייטד סנטר בשיקגו. המקום שבו במהלך כמעט עשור שלם, עצר הקהל את נשימתו מדי ערב לנוכח ביצועיו של אחד מגדולי האתלטים שידעה האנושות – מייקל (״אלוהים״) ג׳ורדן, שהצעיד את אחת מקבוצות הכדורסל הטובות בהיסטוריה לשש אליפויות בלתי נשכחות (אם לדייק בפרטים, אז שלוש מהאליפויות האלה הושגו באולם הישן של הבולס, ה״שיקגו סטדיום״, שעמד בערך באותו מקום ונראה בערך אותו דבר כמו היונייטד סנטר שהחליף אותו). מעולם לא הייתי חסיד גדול של הבולס, וגם בשנות ה-90 קצת סלדתי מההצלחה שלה, אבל אין חובב ספורט שיכול היה להישאר אדיש לשלישייה ג׳ורדן-פיפן-קוקוץ׳.

סליחה שאני סוטה, אבל אחד הדברים שחשבתי עליהם ברכבת בדרך ליונייטד סנטר, הוא עד כמה העיר הזאת מדהימה. אין לי מילה אחרת. זה נכון מה שכותבים עליה: כל מהותה של העיר הזאת הוא שואו-אוף. במשך שנים שלטו בשיקגו פוליטיקאים תאבי כוח ומאפיונרים ראוותניים (לפעמים זה היינו הך), ועשו כל מאמץ כדי לבנות אותה גדולה יותר, מרשימה יותר, מנקרת עיניים יותר. כך צמחה עיר שכולה התרסה וקריאת תיגר – על הטבע, על ערים אחרות, על מוסכמות ארכיטקטוניות. כנראה שזה לא מקרה שמייקל ג׳ורדן, האיש שהוא בעצמו קריאת תיגר על הטבע, נחת דווקא בשיקגו.

עד כאן פילוסופיה ותיאולוגיה.
למרבה הצער, רוח הקודש כבר לא שורה על היונייטד סנטר, ואני בכלל באתי לשם כדי לראות הוקי קרח. וליתר דיוק: את המשחק בין שיקגו בלקהוקס ללוס אנג׳לס קינגס.
השביתה ב-NBA קצת קלקלה לי את התוכניות, ולמרות שהליגה כבר יצא לדרך, הבולס משחקים השבוע בחוץ. לא שיש משהו רע בהוקי קרח, בדיוק להפך. בוודאי כשהקבוצה המקומית היא גם בעלת המאזן הטוב בליגה.

היתה תקופה בחיי שהייתי קם באמצע הלילה כדי לצפות במשחקי NHL. גם היום, אם אני נופל במקרה על משחק בשידור חי בשעה סבירה, אני מתקשה להתנתק ממנו. אבל החיים שלי בורגניים מדי בשביל לעקוב באדיקות אחר ספורט שמשודר בטלויזיה בשעות שבהן אני בדרך כלל מתהפך לצד השני וגונב לזוגתי את השמיכה.

אז משחק הוקי קרח זו מבחינתי בחירה שקודמת לכדורסל. מה גם שמשחקי כדורסל כבר ראיתי מקרוב, והוקי זו חוויה חדשה. אחד הדברים שסקרנו אותי במיוחד, זה האם קל יותר לעקוב אחר המשחק באיצטדיון, בהשוואה לטלויזיה. אני מודה: בטלויזיה קשה לי מאוד לעקוב אחר הדיסקית. אז התשובה ברורה: באיצטדיון זה סיפור אחר לגמרי – לא רק שאין בעיה לעקוב אחר הדיסקית, גם ממרומי המפלס השלישי, פתאום מסתבר שהמשחק הזה, שנחשב לאחד האלימים והקשוחים שיש, הוא פשוט מופת של דיוק ותזמון ותיאום.

20111230-095442.jpg

טוב, מהתחלה.
מבחוץ, היונייטד סנטר אינו מרשים במיוחד. בוודאי שאין לו את המימדים והעוצמה של למבאו פילד בגרין ביי, או של Soldier Field – האיצטדיון של השיקגו ברס (שבו ביקרתי, רק בחוץ לצערי, בבוקר של אותו יום). מדובר בקובייה אפורה של בטון, בלי איזה ייחוד ארכיטקטוני. אבל מפה העסק מתחיל להמריא: קודם כל מופיע הפסל המפורסם של מייקל ג׳ורדן. אחר כך, כשמקיפים את הבניין, מגלים עוד פסל שמנציח את אגדות ההוקי של העיר. אווירת המקדש מתחזקת. אבל ההלם הגדול הוא בכניסה להיכל עצמו: כ-20 אלף מושבים בשלושה מפלסים, לוח תוצאות (שכולל מסכי וידאו) עצום בגודלו תלוי מהתקרה. על הגג תלויים דגלים שמייצגים את הזכיות באליפות של שתי הקבוצות, ודגלים לכבודם של חברי היכל התהילה המקומי. מהצד של הכדורסל, ארבעה שחקנים זכו לכבוד הזה: מייקל ג׳ורדן, סקוטי פיפן, ג׳רי סלואן ובוב לאב, וכן שניים נוספים: המאמן פיל ג׳קסון והג׳נרל-מנג׳ר ג׳רי קראוס. כל מי שגדל על השמות האלה או על חלקם, לא יכול שלא להתרגש כשהוא נכנס לראשונה למקום הזה.

כיף גדול לבלות ערב ביונייטד סנטר. עוד לפני המשחק עצמו, סיירתי באיזור המזנונים. כמובן שיש מבחר עצום, כולל ברים מלאים עם כל סוגי האלכוהול, והכול מאוד נעים ונינוח, מסודר ונקי, בעיקר אם מתחשבים בכמויות המזון שנצרכות שם במהלך הערב. זו ההוכחה שלי לכך שאוהדים מכבדים מקום שמכבד אותם: אף אחד לא ישליך זבל על הרצפה במתקן כזה.

המושב שלי היה בשורה האחרונה במפלס העליון ביותר, בערך מול אמצע הזירה. לא שמישהו בודק כרטיסים, אגב. אם יש מקום פנוי ביציע אחר, אפשר ללכת ולשבת שם (זה לא רק הראש הישראלי שלי שחושב כך – זה מה שעושים שם כולם). ואמנם, בהמשך המשחק עברתי למקומות אחרים, כדי לבחון את זויות הצפייה השונות. המסקנה היא, כפי שכבר ציינתי היא שהראות מעולה מכל זוית, ושאין שום בעיה לעקוב אחרי המשחק גם ממרומי המפלס השלישי.

המשחק עצמו היה בינוני למדי, מה גם שהקבוצה המקומית הפסידה 2:0.
אבל לראשונה התאפשר לי לעקוב באופן מלא אחר המשחק, וכפי שכתבתי, מדובר במופת של תיאום ודיוק. מדהים לראות כיצד חמשת שחקני ה״שדה״ של הקבוצה נעים בתיאום, מחליפים מקומות, מניעים את הדיסקית בתזמון מרשים. לא תמיד אפשר להבחין בדברים האלה בטלויזיה. כיף.

כמו בכל ספורט אמריקאי, גם פה המשחק לא זורם, ויש המון עצירות (חוץ מעבירות ופסקי זמן, המשחק נעצר כל כמה דקות כדי לגרף את הקרח), ומשחק שנמשך נטו שעה, נמרח על פני למעלה משעתיים וחצי. חבל, כי כל עוד המשחק רץ, הוא מלהיב בטירוף.

הקהל, עם זאת, לא ממש שותף לטירוף. יש רגעים במהלך המשחק שבהם הקהל פשוט דומם, כמו בתיאטרון. הם מתעוררים רק כשהדיסקית מתקרבת לשער. היונייטד סנטר מכונה The Madhouse on Madison, אבל נאמר זאת כך: במשחק של בני השרון באולם העירוני בהרצליה, רועש יותר. כנראה שגם קשה להחזיק עידוד במשך שעתיים וחצי, בטח כשאתה דוחס לקרבך כמויות לא אנושיות של ג׳אנק פוד ובירה.

אז הבלקהוקס הפסידו, והקהל התפזר בשקט, אבל אין זמן להתאבל: הערב מגיעה לעיר דטרויט רד-ווינגס אני אמנם לא אהיה שם, אבל אשא תפילה קטנה לאלוהי ההיכל, שיחזיר את הקבוצה המקומית למסלול הנצחונות.