הימים האלה, של מארס-אפריל-מאי, הם הימים היפים ביותר בשנה עבור חובבי הספורט. ימים של הכרעות; אביב של משחקים גדולים והתמודדויות בין טיטאנים. זה הזמן בשנה שבו מפרידים את הגברים מהילדים; שבו מתברר מי יכתוב את שמו בספר דברי הימים של הספורט, ומי יחרוק שיניים, ינגב את הדמעות ויחכה לעונה הבאה. אבל יחד עם כל הדברים שפורחים בעונה הזאת, יש צמח טפיל אחד, שמתעקש להיצמד ליופי האלוהי הזה ולינוק ממנו, ושאי אפשר להיפטר ממנו: הפסיכולוגיה בשקל.

ערוצי ומוספי הספורט מלאים בה. למעשה, היא ממלאת את רוב הזמן שבין התמודדות-ענק אחת לרעותה. הפרשנים עוזבים את המערכים והטקטיקות, ומתחילים לדבר פסיכולוגיסטית שוטפת: מי יעמוד בלחץ; מי ישתנק; האם עדיף לשחק את המשחק הראשון בבית או בחוץ? והאם עדיף משחק מכריע אחד, או סדרה? חשיבותו של הנסיון מצד אחד, והיתרון הגלום בלהיות טירון אמיץ וחסר פחד מהצד האחר. ואת מי מלחיץ יותר הקהל – את הקבוצה הביתית או את האורחת?

מאוד מפתה לדבר על פסיכולוגיה. הטיעונים תמיד משכנעים, ההסברים תמיד הגיוניים – לא משנה איזה צד בדיון בחרתם לקחת: בטח שעדיף לשחק קודם בחוץ, כי כך אתה מעביר את ההכרעה הביתה; לא, בטח שעדיף לשחק קודם בבית – כי כך אפשר להשיג תוצאה טובה לקראת הגומלין; מה פתאום, אם אתה משחק קודם בבית ומפשל, לא תוכל לתקן בחוץ; ממש לא נכון, כי הרי במשחק הראשון אתה רק לומד את היריב, ועדיף שזה יהיה בבית, עם התמיכה של הקהל הביתי.

מבינים לאן זה הולך? כבר מזמן הגעתי למסקנה שכאשר סוכמים את כל הטיעונים, מתקבל אפס עגול. כל ההסברים האלה מתקזזים האחד עם השני, ומה שנותר זו אי-ודאות יפהפיה. הרי אם היינו יודעים מראש מה התוצאה, לא היינו מתיישבים מול הטלויזיה עם ערימה של גרעינים וכמה בקבוקי בירה. סליחה, קולה, שכחתי שפסח. מתמיהה ומשעשעת אותי בכל פעם מחדש, היומרה הזאת להבין מה עובר בראשו, בבטנו או בברכיו של שחקן, רגע לפני משחק גדול. על אחת כמה וכמה כשמדובר במכפלה של 22 או 10 שחקנים פלוס שני מאמנים, וכמובן כל החוטים שמחברים או לא מחברים ביניהם. איך אפשר בכלל להתחיל להבין את המערכת הכאוטית הזאת?

קחו למשל את סדרת ההצלבה, המרתקת ללא ספק, בין מכבי ת"א לפרטיזן בלגרד, שהמשחק השלישי בה התקיים אמש. הדיון הפסיכולוגיסטי המלומד, שכאמור תמיד מלווה התמודדויות כגון זו, החל לתפוס תאוצה כבר עם ההפסד של מכבי במשחק הראשון בנוקיהו: הנה מכבי הפסידה את הביתיות, וכל הלחץ עובר אליה. ולקראת שני המשחקים בבלגרד, כבר אי אפשר היה לעצור את השטף הלהגני: מכבי לא תעמוד בלחץ מול קהל שיא של 24 אלף סרבים עצבניים; פרטיזן לא מסוגלת לנצח את מכבי פעמיים ברציפות; השחקנים של מכבי יותר מנוסים; לשחקנים של פרטיזן אין מה להפסיד. בלה בלה בלה.

לפיכך, הרשיתי לעצמי לתמצת את הדיון לקראת המשחק הרביעי ההו-כה-חשוב:
1. מכבי עם הגב לקיר, אז היא תתן את הכול; לפרטיזן תהיה עוד הזדמנות לתקן = ניצחון למכבי.
2. לפרטיזן תהיה עוד הזדמנות לתקן, אז הם יהיו רגועים; מכבי עם הגב לקיר, אז היא תהיה לחוצה = ניצחון לפרטיזן.
3. לפרטיזן יש יתרון ביתיות משמעותי (24 אלף, כן?), אבל מכבי כבר עברה את טבילת האש בארינה של בלגרד = ניצחון למכבי.
4. במשחק כזה ינצח מי שיהיה פחות לחוץ: את הלחץ במכבי כולנו כבר מכירים; הפרטיזנים לא צריכים להוכיח כלום = ניצחון לפרטיזן.
5. מכבי זו קבוצה של זרים, ואין בה נשמה = ניצחון לפרטיזן.
6. מכבי זו קבוצה של זרים, אז הלחץ של "הקבוצה של המדינה" לא משפיע עליהם = ניצחון למכבי.

כמה יצא? 3 לפה, 3 לפה. 0=3-3. מ.ש.ל.

ידידי רפי אמר לי היום שאין מה לעשות בנידון, הרי צריך למלא איכשהו את דפי העיתון ואת שעות השידור. יאללה, מקובל עלי. אבל זה רק מזכיר לי למה אני תמיד מדליק את הטלויזיה רגע לפני תחילת המשחק, ומכבה אותה רגע אחרי שהוא נגמר. הרי כפי שראיתם, את הדיון באולפן אני יכול להריץ אצלי בראש גם בלי לטרוח לחפש את השלט.