המבאסות הרשמיות של הקיץ

במובנים מסויימים, יורו 2012 מזכיר לי את גביע העולם 2010. כמו בדרום אפריקה, גם כאן מגיעות לשלבים האחרונים של הטורניר הנבחרות הטובות והראויות ביותר. אין הפתעות מיוחדות, אף אחת, אפילו לא אנגליה, לא גנבה את מקומה בשלבים המתקדמים של האליפות. כמו בגביע העולם, גם כאן חצי הגמר מורכב מ”אירופה הקלאסית” (בדרא”פ השתחלה לשם גם אורוגוואי, אבל הגמר כבר היה אירופאי למהדרין) – אף יוון לא מקלקלת את החגיגה של הכדורגל החיובי והמהנה שיש ביורו הזה. אפילו אנגליה, שניסתה לעשות את זה וכמעט הצליחה, באה על עונשה הצודק.

ואחרי הפתיח החיובי הזה, בואו נראה מה היה לנו ברבע הגמר.

משחק סכום אפס
כצפוי, אפשר היה לסמוך על אנגליה ואיטליה שיספקו לנו את ה-0:0 הראשון בטורניר. לא בדקתי, אבל אני די בטוח שלפני המשחק, תיקו מאופס היתה התוצאה הכי פופולרית בקרב הלקוחות של סוכנויות ההימורים בעולם. כולם ידעו שזה מה שיהיה – אז מדוע המאמנים והקבוצות לא הצליחו להפתיע אותנו? כנראה שהם לא ממש ניסו, והעדיפו לשחק את התפקידים שלהם במחזה שנכתב עוד לפני המשחק. כמו באיזו דילמת אסיר שתוצאותיה ידועות מראש, הם נפלו לתוך המשבצת של זה שמעדיף לא לקחת סיכון מיותר. ברור, כשאתה מפסיד בפנדלים, אפילו אם שיחקת מחורבן, אתה תמיד יכול להאשים את מזלך הרע או איזה גבעול בדשא שהסיט את הבעיטה למשקוף.

בכלל, נראה כי בעוד הכדורגל העולמי משתנה ומתעדכן, אצל נבחרות אנגליה ואיטליה הזמן כאילו עמד מלכת. ואני לא מדבר רק על שעון המשחק אמש: השתיים ממשיכות כתמיד לשמור על מעמדן כמבאסות הרשמיות של הקיץ. גרמניה הפכה לנבחרת מלהיבה, ספרד ופורטוגל כבר לא לוזריות, נבחרות מזרח אירופה והבלקן בנסיגה – רק אנגליה ואיטליה נצמדות לאותה שבלונה משעממת וידועה מראש. עד מתי.

ובכל זאת, מילה אחת טובה. בעצם שתיים: אנדראה פירלו. בעיטות הכרעה הן, כידוע, יותר קרב של עצבים ממאבק ספורטיבי. אבל גם קרב עצבים צריך לדעת לנהל. אחרי שמונטליבו החטיא וכמעט העיף את איטליה מהטורניר, עלה פירלו, איש עם חנקן נוזלי בעורקים, והקפיץ כמעט באדישות למרכז השער ופנימה. זה לא מקרה שפירלו בחר לבעוט כפי שבעט – הפנדל שלו לא הפך את התוצאה, עדיין לא, אבל שינה את המומנטום של בעיטות ההכרעה. עובדה שהבועטים האנגלים שעלו אחריו, פשוט איבדו את הראש, והאיטלקים עלו רגועים יותר. יש מעט מאוד ספורטאים כאלה, שגם ברגעים הכי לחוצים ומותחים, מבינים היטב את תפקידם ומבצעים אותו בשלמות. בראבו.

כשלון הקונספציה
כתבתי פה בעבר בהקשרים שונים, שבספורט לא צריך להיות הכי טוב כל הזמן. מספיק להביא את היכולת לשיא ברגעים החשובים והמכריעים. נראה לי שזה מה שעובר, בינתיים, על נבחרת פורטוגל. היא התחילה בתור פייבוריטית לזכייה בטורניר, אבל פתחה בהפסד 0:1 לפייבוריטית אחרת – גרמניה. מאז היא נמצאת במגמת עלייה והשתפרות – לא כל כך ביכולת, אלא יותר באופי, בביטחון, בנחישות ובווינריות. נכון לעכשיו, אפילו לפני המשחק מול ספרד בחצי הגמר, אני נאלץ להודות בכישלון הקונספציה שלי (היתה לי תחושה עמומה שפורטוגל לא תעבור את שלב הבתים…) ולומר, לא בלי קושי, שהנבחרת של כריסטיאנו רונאלדו היא מועמדת ראויה לתואר.

יחד עם זאת, צריך לזכור שעד כה היא לא התמודדה מול פייבוריטית אמיתית בקרב קובע (המשחק נגד גרמניה לא היה קובע). צ’כיה בוודאי לא מהווה אינדיקציה לכלום. גם לא הולנד המרוסקת, שעלתה למשחק האחרון בשלב הבתים עם אמונה אפסית ביכולתה לעשות משהו. דנמרק נהדרת, והניצחון עליה נבנה מאופי ומנחישות, אבל גם היא לא שייכת למועדון של הבכירות-באמת. ספרד – זה המבחן האמיתי של פורטוגל.

הבונקר החדש
מסתובבת לאחרונה איזו טענה, לפיה הטיקי-טאקה המפורסם הוא בעצם בונקר במסווה של כדורגל אטרקטיבי. כשצופים במשחקים של נבחרת ספרד, נראה שיש בזה משהו. במהלך המשחק הנורא של ספרד נגד צרפת (0:2), אמרתי לשותפיי לצפייה כי “ספרד משחקת בסגנון של ברצלונה, רק בלי הגולים“. אחד מהם הגיב ואמר ש”ברור, לנבחרת ספרד אין את מסי“. זה העלה בדעתי את התובנה שספרד דומה קצת לאנגליה: כמו בפרמיירליג, מי שמביא את הברק (ואת הגולים) לליגה הספרדית, הם הזרים – בעיקר הדרום-אמריקאים – בעוד הספרדים הם “רק” חוטבי העצים ושואבי המים שלהם – אלה שמחלצים כדורים ובונים את ההתקפות, אבל לא יודעים לגמור אותן.

קחו את כל הספרדים (המצוינים) האלה ושימו אותם בקבוצה אחת, וקיבלתם נבחרת שיודעת להחזיק בכדור, להעיק על היריבה ולהתיש אותה, אבל לא ממש מעניינת או מלהיבה. כן, כמו אנגליה (מינוס השחקנים המצוינים). הרי אין שום ערך לחילוצי כדור והחזקתו במרכז המגרש, ו/או למסירות המדוייקות של צ’אבי, אלונסו ואינייסטה, אם אין שם איזה מסי (או רונאלדו) שישחיל את הכדור בווירטואוזיות לשער. וזה מה שמחזיר את ה”טיקי-טאקה” למשמעותו המקורית, הלעגנית: מפגן משמים של – סליחה מראש על הצרפתית שלי – אוננות חסרת תכלית.

ואפרופו צרפתית, כמה מילים על נבחרת צרפת: משום מה, נבחרת הטריקולור הרגישה נחותה מול ספרד, והתעסקה בנסיונות לשבש את המשחק שלה – טקטיקה בלתי אפקטיבית מול הסגנון המשובש-ממילא של ספרד. למעשה, המשחק הזה היה בין שני בונקרים – כל אחד בסגנון אחר.
הבעיה העיקרית, לדעתי, של נבחרת צרפת, היא התבססות-יתר על פרנק ריברי, שהנסיונות שלו לעשות סדר במשחק מביאים לתוצאה ההפוכה. ריברי הוא שחקן נפלא, אבל הוא לא המנהיג המתאים (או מנהיג בכלל) לנבחרת צרפת. עדיין לא נמצא האיש שיחזיק את מרכז המגרש הצרפתי, כפי שעשה זאת זינדין זידאן בשעתו.

חצי עולם כבר שר… גרמניה
ומהבונקר החדש של ספרד, לבונקר הישן-נושן נוסח יוון. אם מחפשים את הדוגמה הנגדית לספרד, ובעצם לכל השכנות לחצי הגמר, אפשר למצוא אותה בגרמניה. המשחק השוטף והמהיר של הגרמנים פיצח בקלות את הביצורים היווניים הידועים לשמצה. אל תתרגשו מהשוויון הזמני של סמאראס – הניצחון הגרמני לא היה מוטל בספק בשום שלב של המשחק (יש עדים שאמרתי את זה גם בזמן אמת). הגרמנים החמיצו הרבה במהלך המשחק הזה, והם צריכים לעבוד על הריכוז שלהם ליד השער, אבל ההתקפות הגרמניות היו מהירות, מדוייקות, תכליתיות, ועם המון תנועה באיזור הרחבה. זו ללא ספק הנבחרת הכי מאומנת ומתואמת בטורניר. לצערה, היא פוגשת את איטליה, שתגיע גם במצב רוח טוב, וגם קצת פחות זחוחה ויותר זהירה. נקווה שבגרמניה למדו בינתיים את הלקח מחצי הגמר של גביע העולם 2006.