היידה אינטר

בשבוע שעבר הצגתי פה את החלק הראשון של מפת ליגת האלופות הפרטית שלי. בלי שהיות מיותרות, לקראת החצי השני של שמינית הגמר, הנה החלק השני.

פ.צ. קופנהאגן – צ’לסי

קופנהאגן: נו, איך אפשר לא להיות בעד דנים באשר הם? אני לא מכיר את קופנהאגן ולא ראיתי את המשחקים שלה, אבל יש לי פינה חמה בלב לדנים. וכשהם נגד צ’לסי השנואה, יש לי שם אפילו כמה פינות כאלה. הכרעת הדין: טובות. ברור.

צ’לסי: לפעמים אני עומד נדהם מול זכרונם הקצר של אנשים. מישהו בכלל זוכר מי היתה צ’לסי לפני שהגיע לשם רומן אברמוביץ’? ובכן, אני זוכר. את צ’לסי אני מתעב מאז ומתמיד, ובתודעה שלי היא קבוצה עם אוהדים חוליגניים ואנטישמים (וזה בדיוק מה שהיא היתה עד שהגיע לשם אברמוביץ’). הזמנים האלה עברו, אולי, אבל את מה שנצרב בנו בילדותנו ובנעורינו, קשה למחות. לכן, אני די נפעם מהפופולריות הגואה של צ’לסי בישראל. מילא ילדים ונערים שלא הכירו  את העידן ההוא, אבל אנשים בני גילי? מה לכם ולצ’לסי? זה רק מראה שמצליחנות ממגנטת אנשים אולי יותר מכל דבר אחר. וזו בפני עצמה סיבה טובה מאוד מבחינתי לשטום את הכחולים. גזר הדין: רעות, אלא מה.

ליון – ריאל מדריד

ליון: אני מחבב את ליון, אבל די איבדתי בה עניין מאז לכתו של ז’וניניו. היות ואני לא ממש עוקב אחרי הליגה הצרפתית (ליתר דיוק: ממש לא עוקב), הדבר הטוב היחידי שאני יכול להגיד על ליון העונה, זה שהיא אחראית להדחתה של הפועל ת”א מהמסגרות האירופיות. היפ היפ, הוריי. הפסיקה: טובות, בכיף.

ריאל מדריד: איכס. רעות.
איכשהו, קשה לי להאמין שליון שוב תדיח את ריאל, אבל אם זה יקרה, לא יהיה מאושר ממני.

מארסיי – מנצ’סטר יונייטד

מארסיי: עוד צרפתייה שלא מעוררת אצלי כלום. כמובן שאחזיק לה אצבעות נגד היונייטד, אבל מעבר לכך אני אדיש לחלוטין לגורלה. גזר הדין: בלתי מזדהות.

מנצ’סטר יונייטד: היריבה המושבעת של ליברפול שלי, ומועדון שממש מעורר בי רגשות אלימים כמעט. למרות ההערכה הכללית מההתנהלות של המועדון והיכולת שלו להישאר בטופ לאורך כל כך הרבה שנים, הם גם מצליחים להרגיז אותי לפעמים ברמות קשות (כמו במקרה של החוזה של וויין רוני). אני תמיד מייחל ואייחל לעוד נפילה של האימפריה. רעות, מה חשבתם.

אינטר – באיירן מינכן
(השארתי את הטוב לסוף).

באיירן: יחסיי עם באיירן מורכבים. בשנים שבהם התעצבה תודעת הכדורגל שלי, באיירן היתה קבוצת הייצוג מספר אחת של גרמניה. בעיני הילד שלי היא נתפסה כגירסה גרמנית למכבי ת”א כדורסל. וזה לא מפתיע: בשנות חיי (34 בסך הכול) היא זכתה ב-17 אליפויות. כשנולדתי היו לה רק 5. איך אני יכול לאהוב קבוצה כזאת? את הקבוצה שלי בגרמניה לא נזכיר פה כי זה מביך, אבל בואו נאמר שאני מעדיף הרבה קבוצות אחרות לפני באיירן. מצד שני, בתור הנציגה הרצינית היחידה של גרמניה במפעלים האירופיים, תמיד העדפתי אותה על פני הרבה אחרות מהיבשת. למשל בגמר הבלתי נשכח של 99′, נגד מנצ’סטר, או ברבע הגמר בעונה שעברה, נגד מנצ’סטר. אבל זו כבר עונה שנייה ברציפות שבאיירן פוגשת את אינטר, ועל כן גם העונה היא לא תקבל ממני עוד סימפטיה. אלא אם כן היא תעבור לשלב הבא, אבל את זה אני לא מעז אפילו לדמיין. באופן זמני: פסק הדין: בלתי מזדהות.

אינטר: יאללה סאנטי נשמה. פורצה אינטר. הכחולים-שחורים סוף סוף נכנסים לעניינים בליגה האיטלקית, ולמרות שאני עדיין לא מבין את המינוי של לאונרדו כמאמן, אין ויכוח על התוצאות. אני לא חושב שיש מישהו שמאמין שאינטר יכולה באמת להגן על התואר, אבל גם אף אחד לא ספר אותה בעונה שעברה כמועמדת לתואר. דווקא טוב לנו ככה. טובות. הכי טובות.