בית ז’: ברזיל, פורטוגל, חוף השנהב, צפון קוריאה

התקשורת מיהרה להכתיר את בית ז’ כ”בית המוות”. אני לא ממש מתרשם. ברזיל היא אמנם ברזיל, אבל פורטוגל, להזכירכם, עוד לא עשתה מספיק בכדורגל העולמי כדי לעמוד בשורה אחת עם הגדולות. חוף השנהב נחשבת לנבחרת טובה בעיקר בזכות שחקן אחד שכנראה לא ישחק, וצפון קוריאה היא אולי היא נבחרת מופלאה, מי יודע, אבל סביר להניח שלא.

ברזיל

מפי הסוס: בקרב הפרשנים קיימת תמימות דעים באשר לאופיה של נבחרת ברזיל הנוכחית – זו הנבחרת הכי אפורה והגנתית שהביאה ברזיל אי פעם לגביע העולם. אני מסכים ולא מסכים. זו בהחלט נבחרת אפורה ובלי שמות מלהיבים במיוחד, אבל יש לי חדשות מרעישות לכולם (תחזיקו חזק): ב-24 השנים האחרונות לברזיל תמיד היתה נבחרת אפורה ומשעממת – אם לא בשמות, אז בוודאי בצורת המשחק שלה.

ברזיל היא מקרה קלאסי של פער בין המותג למוצר. מאז שאני זוכר את עצמי (כלומר, מאז מקסיקו 86′) מופנית כלפי הנבחרת הברזילאית אותן טענות: שהיא משעממת, שהיא לא ממצה את הפוטנציאל, שהיא עמוסה בכוכבים אבל לא מספקת את הסחורה המלהיבה שהיא אמורה לספק, ובקיצור, שהיא לא משחקת “כדורגל ברזילאי”. גם כשזכתה בגביע העולמי ב-94′ וב-2002, טענו כלפיה שהיא יותר “יעילה” ממלהיבה. לקראת הטורניר הקרוב, נראה שהמהפך שהחל ב-2006, הושלם: הנבחרת המשעממת אך היעילה היא ברזיל, והמלהיבה היא גרמניה. מי היה מאמין.

אני, אגב, חושב שהציפיות מברזיל מוגזמות. הרי כמעט כל השחקנים שלה משחקים באירופה מגיל צעיר יחסית. לא סביר לצפות מהם כי ברגע שהם לובשים את החולצה הצהובה, הם יחזרו לשחק כמו בשכונה בריו או בסאו פאולו. גם בברזיל מבינים שעם כל הרצון לראות את הנבחרת רוקדת על המגרש, אין דבר שישמח יותר את ההמונים מאשר עוד גביע. את הריקודים שישמרו לקרנבל. ודווקא הגישה ה”גרמנית” הזאת, ביחד עם סגל די מרשים בסופו של דבר, הם שמעוררים בי חשש שברזיל עומדת בפני הגביע השישי שלה.

הכל אישי: ברזיל היא חברה קבועה ב”ציר הרשע” שלי, בעיקר בשל אותו פער שתואר כאן. כפי שכבר כתבתי כאן בעבר, אני לא יכול לסבול נבחרות וקבוצות שסובלות מעודף פופולריות. כאמור, זה עוד היה מובן אם ברזיל באמת היתה מה שמצפים ממנה להיות, אבל היא לא. אגב, זה כמובן לא יפריע לטלויזיה לחזור על אותן קלישאות עתיקות, להזמין את סלבה ברזילאי ואלי ישראלי לאולפן, וכמובן לא נשכח את הביקור הקבוע בקיבוץ ברור-חיל. ב-ו-ר-י-נ-ג.

על מי אני אשים עין: רוביניו. הבחור נעלם לנו מהמסכים כשעבר לסנטוס (ובעצם אני איבדתי אותו מאז שהתפתה לכסף הגדול וחתם במנצ’סטר סיטי)

פורטוגל

מפי הסוס: בערך מסוף שנות ה-90, פורטוגל נחשבת לכוח עולה בעולם, למעצמה הבאה, ולמועמדת לגיטימית לזכייה בכל טורניר גדול (גביע העולם, אליפות אירופה) שהתקיים בעשור האחרון. נו, אז אמרו. בפועל, ההישגים של פורטוגל סבירים, לא יותר: גמר יורו אחד (ב-2004, בטורניר שהתקיים בפורטוגל), ומקום רביעי בגביע העולם 2006. נחמד, אבל אני עדיין לא השתכנעתי שפורטוגל, על אף השמות הגדולים בסגל, היא נבחרת שראויה להיכנס למועדון הגדולות.

בשנים האחרונות יש למאמנים של נבחרת פורטוגל בעיה. קוראים לה ז’וזה מוריניו. מילא שהוא לא חוסך ביקורת מהנבחרת הלאומית, הוא גם הצהיר פעם שכאשר יימאס לו מהטירוף והאינטנסיביות של אימון במועדונים, הוא ירצה “לצאת לפנסיה” ולהיות מאמן הנבחרת. ולמה זו בעיה? כי עד שזה יקרה, הוא יוציא מדעתם את כל המאמנים שיש ויהיו לפורטוגל. קשה מאוד להוביל את הנבחרת כשפיגורה בסדר הגודל של מוריניו מחכה לך בפינה.

הכל אישי: בעשורים הקובעים מבחינתי (80-90), פורטוגל לא היתה על המפה שלי, ובעצם לא היתה בכלל על המפה: מאז הנבחרת ההיא של 66′ ועד המחצית השניה של שנות ה-90, פורטוגל לא עשתה כלום בזירה הבינלאומית, למעט הופעות בודדות בודדת ביורו (84′) ובגביע העולמי (86′), בהן לא הותירה חותם מיוחד (ביורו 84′ אמנם הגיעה לחצי הגמר, אבל אני הייתי עדיין צעיר מכדי להתרשם).

כאשר התחילו לדבר עליה כפייבוריטית, אני קצת התקוממתי, ומיד שלחתי אותה לאגף ה”רעות”. גם העובדה שהיא קרובת משפחה של ברזיל, ממש לא עומדת לזכותה מבחינתי.

על מי אני אשים עין: טוב, ברור שעל רונאלדו. אני חייב לציין שלמרות הסלידה הבסיסית שלי ממנו, שמקורה בהתנהגות שלו בטורנירים קודמים, הוא מאוד התבגר בשנים האחרונות. עכשיו הוא גם קפטן הנבחרת. אני כמובן מקווה שהוא ינווט את הספינה שלו למצולות, אבל מנגד אעריך אותו מאוד אם יצליח להוביל את פורטוגל להישגים אמיתיים.

חוף השנהב

מפי הסוס: טוב, הגיע הזמן לפתוח אחת ולתמיד את עניין הנבחרות-האפריקאיות-עם-הכוכב-הענק-בהרכב. לא ברור כרגע אם דרוגבה ישחק או לא, אבל זה לא חשוב, כי זה העניין העקרוני שמעסיק אותי. מאז אותה העפלה היסטורית של קמרון לרבע גמר גביע העולם 90′ (שבמבט של 20 שנה לאחור נראית מקרית למדי), כל הזמן מפמפמים לנו שהנה-הנה מגיעה הנבחרת האפריקנית שתנפץ את תקרת הזכוכית הזאת. אך העובדות הן שאף אחת מהן לא הצליחה אפילו לשחזר את ההישג ההוא של קמרון. היי, אפילו נבחרת אסייתית כבר הגיעה רחוק יותר (דרום קוריאה, חצי גמר, 02′).

זה לא מפריע לפרשנים להמשיך להציב את הנבחרות האלה כמועמדות לגיטימיות לאייש את רבע וחצי הגמר, רק בגלל שמשחק שם איזה דרוגבה או אטו או סלומון קאלו ר”ל, כאילו שהם לבדם יכולים לסחוב על גבם את כל ערימת הבעיות שהנבחרות שלהם גוררות אחריהן (וכמאמר הפסוק: “לא רק בספורט, בכל!”). העובדות היבשות הן שהנבחרות האפריקניות כושלות ברגעי האמת, וגם כוכבי הענק בהרכב שלהן לא עשו עד היום שום דבר מיוחד כדי להביא אותן מעבר לשמינית הגמר. טוב, אולי הפעם זה סוף סוף יקרה, ואז כל אותם פרשנים יטפחו לעצמם על השכם כמו אותו תרנגול עיוור שמצא גרגר.

מישהו אמר לי היום שהבעיה של הנבחרות האפריקניות היא “בעיה מנטלית”, ומיד מיהר לסייג שזו לא רק הבעיה של השחקנים, אלא של כל המערכת המבולגנת שעומדת מאחוריהם – החל מהמדינות שהם מייצגים, וכלה בהתאחדויות, שלידן אפילו ההתאחדות שלנו נראית כמו ההתאחדות השוויצרית. ואם כבר רמזנו לכיוון “הסוגיה העדתית”, אז לדעתי אם יש גזענות כלפי הנבחרות האפריקניות, היא מגיעה דווקא מהצד של אלה שבטוחים שחוף השנהב או קמרון הן מועמדות סבירות להגיע לפחות לחצי הגמר. הם פשוט לא מצליחים להבין איך הכושים האלה כל כך טובים באתלטיקה ובכדורסל, אבל לא בכדורגל. הרי יש להם כל כך הרבה כישרון, לפראים האלה, לא? הם הרי היו רצים יחפים 10 קילומטר כל יום לבית הספר, הלא כך? אז האמת היא שהכישרון הוא לא העניין פה. כדי להצליח בספורט קבוצתי, צריך גם ארגון ולוגיסטיקה ברמה גבוהה, וכמובן כסף. ובדיוק בדברים האלה לוקות המדינות האפריקניות, בלי קשר לצבע העור של תושביהן. אז נכון, יש שם באמת מספיק כישרון כדי להגיע לשמינית הגמר, אולי אפילו לרבע הגמר ביום טוב, אבל לא יותר מזה. בשביל יותר מהצלחות מקריות פה ושם צריך קצת יותר מכישרון.

הכל אישי: בגלל כל מה שנאמר לעיל, אני לא בעד ולא נגד קוט ד’יבואר. הצלחה שלה תהיה סיפור ספורטיבי ענק. כישלון יתקבל בטבעיות. אני מייעד לה את התפקיד של לעשות צרות לברזיל. כל מה שהם יעשו מעבר לכך, סחתין עליהם.

על מי אני אשים עין: דרוגבה היה מועמד טבעי, אבל כרגע לא ברור אם ישחק. בהצצה נוספת בסגל, גיליתי שם את מיודענו, האיש והשם, ז’אן ז’אק גוסו-גוסו, שחלף פעם בליגת העל שלנו, ובלכתו הותיר הרבה עיתונאים מאוכזבים, שרק חיכו להזדמנות להשתמש בכותרת כמו “גול-גול של גוסו-גוסו” וכאלה. אמנם מדובר בשחקן ספסל, אבל מי יודע – אולי הגיע זמנו.

צפון קוריאה

מפי הסוס: קשקשתי פה די הרבה על “ציר הרשע”, שכמעט שכחתי שיש לנו נציגה אותנטית של ציר הרשע המקורי. צפון קוריאה מביאה לטורניר משהו מהרוח של ימי המלחמה הקרה, כשנציגות הגוש המזרחי היו מגיעות אפופות מסתורין ושמועות לגבי שיטות האימון שלהן, התזונה ו/או זהותם המינית של אתלטיהן (“אני אישה!”).

בעידן הגלובלי של היום, כשהגבולות פתוחים מתמיד, כל פלוץ של מסי מצוייץ בטוויטר עוד לפני שהריח שלו התפוגג, וכל קרעחץ בקרסול של רובן משודר חי ל-180 מדינות לפחות, יש משהו מרתק בהגעה של מדינה מסוגרת וחשאית כצפון קוריאה למרכז הבמה העולמית, ועוד ישר לתוך הבית כנראה הכי מסוקר בטורניר. כמובן, זה מרתק ומסעיר כל עוד מתעלמים מהעובדה שמדובר במדינה שממש מאיימת על קיומנו (הגם שבעקיפין) ומרעיבה מיליונים מאזרחיה (היי, יש לי רעיון! משט הומניטרי לפיונגיאנג!).

אם ננסה רגע להתעסק בספורט, ההנחה המקובלת היא שמדובר באחת הנבחרות החלשות בטורניר, אם לא החלשה מכולן. אבל היות ואנחנו לא באמת יודעים מה מביאה איתה נבחרת צפון קוריאה לדרום אפריקה, אפשר לפנטז איך היא חורכת את הבית המוקדם, משאירה מאחור את כל הגדולות ומגיעה לגמר, לדרבי היסטורי נגד דרום קוריאה. אהה.

הכל אישי: ציר הרשע זה ציר הרשע. תפסיקו כבר למכור נשק לאירנים יא חארות.

על מי אני אשים עין: על השכן שלי, שלא יגנוב לי את האופניים. אלא על מי? על הקשר המוכשר קים קום-יי?

הימורים ומשאלות לב

מי אני רוצה שיעלו לשלב הבא: חוף השנהב ופורטוגל
מי אני חושב שיעלו לשלב הבא: ברזיל ופורטוגל
למי יש הזדמנות לעשות ממני אידיוט מושלם: לחוף השנהב

עוד…

מוות לעניים – בית א’הברדק חוגג – בית ב’דאבל פסים וכוכבים – בית ג’שוטי שוטי ספינתי – בית ד’ | מה יש לכם מאורנג’דה – בית ה’ | בית המוות משעמום – בית ו’מפת הכדורגל שלי