בסביבות הדקה ה-45 של המשחק אמש בין מכבי ת"א למכבי חיפה, במצב של 0:1 לחיפה, היגג "פרשן" ערוץ 1 דני נוימן ש"מכבי ת"א נראית טוב יותר, היא נראית כמו קבוצה שרוצה יותר. מכבי חיפה עושה את כל הטעויות האפשריות". חצי דקה מאוחר יותר חרש פיטר מסיללה באגף השמאלי, העביר כדור רוחב לתומר חמד, שדחק את ה-0:2 וסגר מעשית את המשחק הזה. ב-30 הדקות שקדמו לשער הזה, החזיקה מכבי ת"א בכדור ו"לחצה" כביכול את חיפה, עד שהגיע מהלך אחד מדויק, השני בלבד באותה מחצית, שגמר את המשחק. שיעור בתכליתיות. כנראה שיש כאלה ש"רוצים יותר" ויש כאלה שפשוט עושים.
הסוגיה האם מכבי ת"א רצתה או לא רצתה אמש במשחק, פתוחה לפרשנות. על שאלת היכולת שלה, או ליתר דיוק אי-היכולת שלה, אין שום ויכוח. זו מכבי ת"א, וזה המקסימום שהיא יכולה להשיג העונה. הקירבה היחסית שלה לשתי המוליכות היא כמובן טעות אופטית אשר נובעת מהקיזוז. הרי עצם העובדה שהיא היתה ערב המחזור עם סיכוי תיאורטי לזכות באליפות, היא הטיעון הכי מוחץ שיכול להיות נגד שיטת הקיזוז.
מי שבוודאי לא יכולה לבוא בטענות למכבי ת"א, היא הפועל ת"א. משום שגם הרצון של שחקניה מוטל בספק לנוכח ההופעות האחרונות שלהם. פרשנים אוהבים לכנות את זה בשמות כמו "שובע", "זחיחות" וכאלה, ואני תוהה: איזה שחקן לא רוצה לזכות באליפות? מי יכול לשבוע מתארים? ובכן, מסתבר שכאשר אתה מצפה לחתום בקרוב על חוזה בקבוצה אירופית (ערן זהבי), פתאום לא דחוף לך להיכנס לתיקולים, אפילו אם זה במשחק שיכול להכריע את האליפות. וכאשר הראש שלך בכסף הגדול שמחכה לך ביבשת (וינסנט אניימה), אז גם הכדור הגרוע שבועט אחמד סבע חולף לך מתחת לגוף. וכשנמאס לך מהבוסים המצחיקים שלך (אלי גוטמן, מוני הראל, אלי טביב, בהתאמה) ואתה חושב על משרה באירופה, אז אתה עושה טעויות של טירון בשיבוצי ההרכב ובחילופים. וכשאתה מוביל 1:2 בבלומפילד על מכבי נתניה, אחרי מהפך מהיר, אתה מרגיש שהנה, שוב העניינים מסתדרים לטובתך כמו בעונה שעברה, ואפשר לחפף בפעולות פשוטות כמו לסגור את החלוצים בכדורים חופשיים (השער השני שספגה הפועל ת"א, מהוצאה מהירה של בעיטת עונשין, הוא מסוג הגולים שהקבוצה הזאת מעולם לא חטפה, גם לא בימיה הרעים. זה שער שמתאים יותר לקבוצה כמו נבחרת ישראל לחטוף).
מחדל יום הזיכרון
ובמעבר חד, לגמר היורוליג שייערך הערב. הרבה מילים כבר נשפכו על "מחדל יום הזיכרון" הזה. דבר אחד בטוח – הפאשלה היא כולה של מכבי ת"א. ההישג שבהזזת המשחק לשעות אחר הצהרים, רק מדגישים את המחדל: מכבי ת"א היתה צריכה ויכולה לדאוג לעניין הזה כבר בתחילת העונה. אם ההשפעה שלה על היורוליג כל כך גדולה, כפי שניתן היה לראות, אז לא היתה צריכה להיות לה בעיה להזיז את הפיינל פור בשבוע. די מוזר שזה קורה במועדון הכי מאורגן ומסודר בישראל.
מה שכן, אם כבר הקדימו את המשחק, אפשר היה להתעקש על לו"ז קצת פחות צפוף. ישנו תסריט סביר שבו המשחק יגלוש לתוך יום הזיכרון. במכבי כבר הודיעו שיירדו מהפרקט במקרה כזה, מה שיוביל להפסד טכני. גם ביורוליג היו צריכים להיות ערים לאפשרות הזאת ולהקדים את המשחק בעוד חצי שעה לפחות – הרי רק ביזיון שכזה חסר להם.
על אסטרטגיות, טקטיקות, שחקנים ומאמנים אני לא מתכוון לכתוב כאן – יש מספיק פרשנים בכל עיתון ואתר. אני רק תוהה האם זליקו אוברדוביץ', שועל ידוע, לא ינסה לגרור את מכבי למשחק איטי וארוך, שיוביל לגלישת המשחק לתוך יום הזיכרון. לא בלתי סביר, אם תשאלו אותי.
אם אוברדוביץ ינקוט בשיטות שמתאימות לליצן? אוי ואבוי. האמצעים לא מקדשים את המטרה והדרך היא חשובה ואוברדוביץ הוא מאמן גדול ואיש של דרך.
אוברדוביץ' הוא מכונת תארים בלתי ניתנת לעצירה, ואין דבר שהוא שונא יותר מאשר להפסיד. לדעתי אתה משליך עליו אצילות שלא בהכרח מאפיינת אותו.
אם הוא ייקלע לפיגור ומצוקה במשחק, לך תדע מה הוא יעשה.
יכול להיות בהחלט. אבל צריך לזכור שיש כמה משתנים במשוואה הזו:
כמה פעמים משחק נגמר אחרי 5 הארכות?
מכבי תמיד יכולה להמר, זאת אומרת אם המשחק קרוב לכניסת יום כיפור וההפרש הוא 2 לרעתה היא צריכה ללכת על זריקת 3 כדי להכריע את המשחק.
ועם כל הכבוד לאוברדוביץ, ויש לי הרבה כבוד, אלוהים הוא לא. ולהביא משחק ל 5 הארכות זו טקטיקה רעה.
**סחתיין על האיפוק בנוגע להערתי על הליצן…אגב, בהזדמנות הקרובה אני אסביר את עמדתי בצורה טובה יותר.
ידידי, אתה לא מעודכן.
מכבי מסונכרנת על כניסת יום הזיכרון על פי שעון ישראל, לא על פי שעון ספרד.
זה אומר שאם המשחק יתארך לסביבות השעתיים וחצי, היא תיאלץ לרדת מהפרקט.
בעונה שעברה, המשחק האחרון של מכבי נגד פרטיזן, התארך לשעתיים ורבע – לא צריך חמש הארכות, מספיק שתיים כדי שהמשחק ייגרר עד כניסת יום הזיכרון.
באופן טבעי, משחק גמר הוא צמוד, עצבני ואיטי יותר, עם הרבה עבירות וכו' (כולל הטכנית המסורתית לאוברדוביץ'). אני חושב שבמקרה כזה, ונניח שהמשחק ייכנס אפילו להארכה אחת, זה יכניס את ראשי מכבי ללחץ עצום של זמן.
אם בר כוכבא בחר לצאת למלחמה נגד הרומאים כשהמטרה שלו היא פנטזיה ללא אחיזה במציאות אז מה נגיד על המשחק הזה?
כל עוד אפשר מנסים. אין ספק שסוף מעשה במחשבה תחילה, אז נשאר לנו לקוות שלא נשלם על חוסר תשומת הלב והתכנון הלקוי.