הצטרפתי למשחק האליפות של גלבוע/גליל בערך 4:30 דקות לסיום. חבר אמר לי פעם שכדורסל הוא משחק שאפשר להתחיל לצפות בו מהרבע האחרון, והוא די צודק, רק שבמקרה שלי מחוייבות קודמת שנקבעה לפני זמן רב מנעה ממני לצפות במשחק מתחילתו.

התוצאה באותו שלב היתה 67:77 לגלבוע/גליל. נסער ונפעם מיהרתי לשגר מסרון לידידי א' ותהיתי הכצעקתה. א' זה אמנם לא קיצור של "אדום", אבל חוץ מזה האיש אדום לחלוטין, ולא פחות מזה – אנטי-צהוב מהזן הקיצוני והרעיל ביותר שקיים. א' ענה במסרון עצבני ש"אל תנחס, גליל לא יחזיקו מעמד". עניתי שאני מקווה שכך יהיה, כיוון שלא תכננתי לכתוב פוסט על המשחק, אבל ברור שלא אוכל להתעלם מזכייה של אנשי ההרים באליפות. א' הגיב בהודעות-בונקר זהירות, שנמנעו מניחוס מיותר. בסוף, פחות מדקה לסיום ויותר מ-10 הפרש לגליל, הוא הסכים ש"טוב נו, יש סיכוי". את המשחק הוא סיכם ב"אולי פיני יתאבד". אופייני.

אני, לעומת זאת, נאלצתי להתיישב מול המחשב ב-1 בלילה כדי לכתוב פוסט. אכן, קשים חיי הבלוגר. לפני כן, בדרכי חזרה לתל אביב, עשיתי סיבוב דרך היכל נוקיהו, לראות אם קורה שם משהו מעניין (אהה, לא רק שאין לי חיים, גם לחיים שלי אין חיים). כי בכל זאת, למרות אמירתו האלמותית של אולסי, דווקא נמצא מישהו שהתעסק עם מכבי אין דה יד וכתש אותה למחית דקה וצהובה. חלפתי על פני ההיכל בתזמון מושלם – שחקני הגליל בדיוק יצאו לכיוון האוטובוס, ועשרות אוהדים הסתערו עליהם בשאגות. היה מרגש. מה שבטוח, בניגוד לשמחת הטרמפיסטים של שונאי מכבי למיניהם, בצהלה הזאת היו מינונים רבים של שמחת ניצחון אמיתית.

אין שמחה כמו השמחה לאיד
אז אחרי ששמחנו ביחד עם גלבוע/גליל, בואו נחזור קצת לקרקע המציאות העגומה. ישנם כל מיני סימפטומים למחלתו האנושה של הכדורסל הישראלי, אבל אני אתמקד רק בשניים מהם. הראשון הוא העובדה שכל הוויתו ותכליתו של הענף מתמצות בציווי העליון "לדפוק את מכבי". פסגת העונה של חלקן היא איזה נצחון מקרי בליגה (נתניה, אשקלון, נהריה וכאלה), שני נצחונות לא-מקריים בסדרת פלייאוף מותחת (בני השרון), וחלקן אף מרחיקות וחוטפות אליפות פעם בכמה שנים (חולון, גליל וכל מי שהיא לא הפועל ירושלים).

ואם כבר אנטי-מכביזם, לא נשכח גם את אוהדיה של אותה קבוצה שאינה קיימת יותר, שמזנקים כאחוזי אמוק על כל עגלה שקוראת תיגר על ההגמוניה הצהובה, וזה לא משנה אם קוראים לה הפועל ירושלים (שאוהדיה הם גם אוהדי בית"ר ירושלים – קואליציה שמעוררת בי עליצות רבה), גליל, חולון, מכבי חיפה היט, צסק"א או פרטיזן. יאללה שאוסישקין תנחת כבר בליגת העל, ולכל המקופחים עלי אדמות האלה יהיה בית חם משלהם. אה, בעצם לא. אאוץ'. (סליחה א', למרות הכול אני אוהב אותך). אלא שההרגשה שלי היא שגם תכליתה של אוסישקין (מפעל חיובי וראוי מאוד בעיניי, יש לציין), לפחות בהתחלה, תהיה קודם כל לדפוק את מכבי. אז מה נשתנה.

כל "דפיקה" כזאת כמוה כמכת חשמל לגופתו של הכדורסל המקומי. האם זה מספיק כדי להחזיר אותו לחיים? מסופקני. הרי גם שיטת הפיינל פור, מסעירה, מרתקת ומצליחה ככל שתהיה, נולדה פחות מתוך הרצון לבנות מתח ועניין, ויותר כדי לתת לקבוצות האחרות עוד הזדמנות להרוס למכבי. לא שזה באמת הורס לה משהו, כמובן. הרי המקום ביורוליג מובטח, ו-11 אלף צופים ימלאו את יציעי ההיכל בימי חמישי גם בעונות הבאות.

אין לי שום דבר נגד שמחה לאיד. זה טבעי. בספורט הישראלי היא נוכחת אמנם במינונים קצת מעצבנים, אבל לא נורא. בכדורסל, למרבה הצער, זו כמעט השמחה היחידה שקיימת. חסרה פה חדוות ניצחון אמיתית, כזאת שלא תלויה ב"לדפוק את מכבי". לא חייבים להסכים, אבל על פי תפיסת עולמי הפרטית, השמחה לאיד צריכה להתקיים בספורט באיזון ובהרמוניה עם אותה חדוות ניצחון טהורה, אבל היא לא יכולה להיות שלטת בלעדית. הבעיה העיקרית של השמחה לאיד הוא האופי הפסימי שלה, והעובדה שהיא מוכוונת-הרס ולא מוכוונת-בנייה. לכן, לדעתי, ענף ספורט שניזון ומתודלק משמחה לאיד, הוא לא ענף בריא.

נותן בהן סימנים
הסימפטום השני למחלתו של הכדורסל הישראלי, היא נוכחותן הקבועה של "קבוצות הקו הנטוי". אתם יודעים, גלבוע/גליל, יוקנעם/מגידו (ברכות, אגב), כאלה. ברכותיי הכנות לגלבוע/גליל – זו קבוצת הקו הנטוי הראשונה שזוכה באליפות המדינה. האיחוד עם גלבוע השאיר כנראה את הגליל בחיים, אז אפשר לומר שהם טיפסו במעלה הקו הנטוי עד לפסגה, כבשו את האליפות ושמו עליה סימן קריאה אחד גדול – בלי כוכביות ובלי סימני שאלה. חוץ, כמובן מאותו סימן שאלה שממשיך לרחף מעל הכדורסל הישראלי.