קשים חייו של אוהד כדורגל ישראלי בנכר. לראשונה אי פעם מתקיים בישראל טורניר כדורגל לא-זניח-לחלוטין, והגויים פשוט מתעלמים מקיומו. יצאתי הערב מדירתי שבברלין כדי לחפש פאב שבו מקרינים את משחק הפתיחה של “יורו 2013 לנבחרות עד גיל 21”, המכונה בחיבה “יורו U21” (שם שמעלה בעיני רוחי צוללת גרמנית ממלחמת העולם השנייה או איזה קו של רכבת תחתית שמגיע לשום מקום) ולא כל כך כך מצאתי. בפאבים השכונתיים העדיפו לשחק דארטס, או לשבת על הבר עם חצי ליטר בירה מקומית ב-2 וחצי יורו ומבט עגמומי בעיניים (אני מתאר לעצמי, ליתר דיוק מקווה, שמחר המצב יהיה שונה, כאשר נבחרת גרמניה תעלה לשחק נגד היריבה המושבעת מהולנד).
המקומות היחידים שבהם ניתן היה לצפות במשחק, הם כוכי הימורים קטנים ואפלוליים, עמוסים בגברים משופמים במעילי עור זולים ואפופי ריח עשן נרגילות (הערה חשובה: מטעמי פוליטיקלי קורקטנס וזהירות בריאה, אני לא אגיד שום דבר מפורש על אופייה האתני של השכונה בה אני מתגורר, אבל אני עשוי לפזר רמזים לא-דקים, אז תהיו ערניים).
טוב, אני בטוח שאיפשהו ברחבי העיר העצומה הזאת אפשר למצוא מקום סימפטי לצפות בו במשחק בין הנבחרות הצעירות של ישראל ונורבגיה, אולי אפילו בחברת נבחרת של צעירות נורבגיות בנות 21 שתויות למחצה, אבל המשחק תכף מתחיל ואני לא מתכוון לתעות בכרך הגדול בחיפוש אחר מסך. אז חזרתי הביתה כדי לחרף נפשי באינטרנט באיתור “זרימה חיה” (מה, יש לכם תרגום מוצלח יותר ל”לייב סטרימינג”?) יציבה יחסית, ורצוי ללא פרשנות בטורקית, כי אני שומע מספיק מהשפה הזאת לאחרונה (אתם עוקבים אחר הרמזים?). ראו תמונה משמאל.
אה, המשחק.
למרות האכזבה המסוימת מתוצאת הסיום, ישראל יכולה להיות מרוצה מהנקודה הראשונה אי פעם בטורניר הזה, וגם מהיכולת הטובה של הנבחרת. בסך הכול לא עשינו בושות, וגם אם כן, לא נורא: אף אחד, חוץ מכמה מהמרים משופמים בכוכי הימורים אפופי עשן, לא ראה.
וכמה מילים על הטורניר: בואו נודה על האמת – יורו-2013-אנדר-21 לא באמת מעניין אף אחד, חוץ מהישראלים הצמאים-תמיד להכרה בינלאומית, ולהקות של סקאוטים מרחבי אירופה, הצמאים תמיד לכשרונות צעירים ומבטיחים. בואו נודה על עוד אמת אחת – הפעם היחידה הקודמת שבה גילינו עניין בטורניר הזה, היתה ב-2007, כאשר ישראל ערכה את הופעת הבכורה (המביכה) שלה במעמד הזה. ואני חייב וידוי: עד אותה הופעה היסטורית של נבחרת ישראל הצעירה ביורו U21 לפני 6 שנים, בכלל לא ידעתי על קיומו של המפעל הזה. אז אם בסוסים נפלה שלהבת, מה יגידו חמורי הקיר.
אחת הקביעות שחוזרות על עצמן לגבי אירוח היורו בישראל, היא ש”ישראל מוכיחה את יכולתה לארח טורנירי ספורט בינלאומיים”. טוב, בואו נשים דברים בפרופורציות – המארגנים הצליחו להעמיד ארבעה מתקנים ראויים (שכנראה לא היו מוכנים עדיין אלמלא הדד-ליין של היורו), שרק שניים מתוכם (נתניה והמושבה) חדשים לגמרי, וככל הנראה גם נתנו מענה מספק לכיסוי העיתונאי הבינלאומי, והצליחו למכור כמה אלפי כרטיסים. אבל המבחן האמיתי באירוח טורניר בינלאומי, הוא במתן מענה תשתיתי הולם לעשרות ומאות אלפי אוהדים שמלווים את נבחרותיהם, ואלה, כאמור, אין ביורו הזה.
נתראה מחר. דויטשלנד אובר אלס וכל זה.