תכף אשוב

אני מצוי במשבר עם הכדורגל הישראלי. תמיד אמרתי, ואני עדיין אומר, שהכדורגל המקומי המעפן שלנו, עם כל הבעיות והחוליים שלו, הוא עדיין, אם תורשה לי קלישאת-כדורגל, הלחם והחמאה שלי כחובב ספורט. זה הבסיס, זה לב העניין שלי בספורט, שם מצוי מאגר האמוציות והזכרונות והנוסטלגיה הגדול ביותר שלי.

כבר שנים שאני מתמודד עם בגידתו של הכדורגל הישראלי בי. רמה מקצועית ירודה, עסקנים חסרי תועלת, אתלטים עצלים ועילגים, מתקנים מתפוררים, קהל אלים (או "סתם" מגעיל וגזעני), עיתונות רדודה, שכונתיות שמעליבה אפילו את העלובות שבשכונות, קומבינות, שטיקים, טריקים, חפיפניקיות (לצד נפיחות חסרת פרופורציות מחשיבות עצמית) – עם כל אלה התמודדתי בגבורה כל השנים הללו. כמו אישה מוכה שחוזרת אל בעלה האלים, שבתי וחזרתי לספוג את מהלומותיו: שוב זפזפתי כדי לראות משחק בשידור חי, שוב גלשתי לאיזה אתר ספורט, שוב התפתיתי לקנות כרטיס למשחק (או לנסות לקנות כרטיס), שוב התאכזבתי.

משהו פקע בי השנה. איזו עייפות ואדישות השתלטו עלי. חוסר עניין מוחלט. ביום ראשון בלילה ישבתי וצפיתי במשך שש שעות בשני משחקים של פוטבול אמריקני מה-NFL. מתישהו ב-2 בלילה, הבנתי לפתע שצברתי בחודשים האחרונים יותר שעות של פוטבול אמריקני משעות של כדורגל ישראלי (גם אם מודדים רק את זמן הנטו של המשחק). בחלק ממשחקי ליגת העל שלנו, אגב, אני מוצא את עצמי, מרוב שעמום, מתעסק בדברים נוספים במקביל – משחק באייפון, מסדר את הדירה, מסתמס עם חברים וכו'. וזה עצוב, כי אני כנראה מאחרוני הסנגורים של הכדורגל הישראלי. בזמן שחברים אמרו לי שהם כבר לא צופים בו ומתמסרים לליגות השונות באירופה, אני יצאתי כנגדם ושמרתי על כבודה של הגירסה המקומית של המשחק הפופולרי. היום אני כבר לא ממהר לסנגר.

לא צריך לדאוג. אני לא הולך לשום מקום. רק מחפש איך לחזור.

מי שבלם

ובכל זאת, היה כדורגל אתמול. מכבי חיפה שוב קיבלה בראש מהפועל ת"א. האירוע הזה אינו מיוחד כשלעצמו, לצערי, ולכן אני רוצה להתמקד בעניין אחד, שטורד את מנוחתי כבר מתחילת העונה – ההגנה של מכבי חיפה. הפערים בין הקבוצות אמש לא היו שווים שלושה שערים. גם הפועל ת"א היתה רחוקה מלהבריק. אבל ההגנה של מכבי חיפה עשתה את ההבדל בין הקבוצות – ההגנה הזאת שווה העונה שער אחד לטובת היריבה בכל משחק, ואתמול זה היה השער החשוב והמכריע. אם את השער הראשון המהמם של אלרואי כהן היא לא יכלה למנוע, והשער השלישי היה תוצאה של התנועה הנואשת למעלה בניסיון להבקיע, הרי שהשער השני, זה שהוריד את הירוקים לקרשים, היה כל כולו באדיבות ההגנה הירוקה.

בטלוויזיה היללו את הסיבוב של דמארי החלוץ על ימפולסקי המגן, אבל השער הזה הוא תוצאה של רפיסות הבלמים ועמידה לא נכונה שלהם כנגד המסירה הפשוטה לתוך מרכז ההגנה. וזו לא היתה הפעם היחידה ששחקני הפועל ת"א טיילו ברחבה של שראנוב בלי תגובה. רק שלומיאליות של חלוצי הפועל מנעה תבוסה מביכה יותר.

מהצד השני חזינו בתופעת וואליד באדיר. האיש בן 38, לא צעיר, לא מהיר, לא בלם במקצועו המקורי, מתמודד עם תחלופה בלתי פוסקת של שותפים לחוליית ההגנה, אבל תמיד נמצא במקום ומספק את הסחורה. זה לא שהגנת הפועל תל אביב כזאת מופלאה העונה – זה הנסיון העצום של באדיר שמעניק לה את הערך המוסף. בליגה כמו שלנו זה מספיק. וזה בדיוק המרכיב שחסר למכבי חיפה העונה – בלם ותיק ומנוסה, שיחזיק את מרכז ההגנה ויחפה על הפאשלות של חבריו. בוליאט עדיין צעיר, סרי פלאח צעיר מאוד, איציק כהן פחות צעיר, אבל לא מנוסה ברמות הגבוהות (את הטעות הקשה שלו בשער המביך מול לרנקה, למשל, הוא יכול היה לתקן עם עוד טיפה ניסיון).

 איווניר? לוין!

(טוב, תסלחו לי על הכותרת הזאת, אבל היא עדיין טובה יותר מזו של "ישראל היום" – "קריית שלום ולא להתראות").
למזלה של מכבי חיפה, הפיטורים של מוטי איווניר ממכבי ת"א והמינוי של ניר לוין במקומו, ממקדים את עיקר תשומת הלב של התקשורת היום. עוד קורבן של "מעמד המאמן" נכנס לסטטיסטיקה. זה ללא ספק אחד התפקידים האכזריים שקיימים: הרי אי אפשר להחליף את כל השחקנים העצלנים והפרימדונות; אי אפשר לבוא חשבון עם מאמניהם הקודמים, בנוער ובילדים, שהפכו אותם לשחקנים בינוניים וחסרי משמעת; אי אפשר להיפטר מהקהל חסר הסבלנות; אי אפשר לבוא בטענות לבעל הבית הקודם; אפילו נמני כבר לא בסביבה כדי לתלות עליו את חוליי מכבי ת"א. לכן, הכל מתנקז לעמדת המאמן הראשי. לא משנה שהוא אפילו לא סגר עונה מלאה בקבוצה, הרי צריך לעשות "זעזוע".

וזו בדיוק הבעיה של מכבי ת"א – כל הזמן מזעזעים. מטלטלים את הספינה וחובטים בה בנסיון להחזיר אותה למסלול. בפועל רק מעמיקים בה את החורים. במכבי מנסים להציל את העונה הנוכחית, אבל לא לוקחים בחשבון את ההשפעה ארוכת הטווח שיש למהלכים ההיסטריים האלה. יש שם כנראה איזו תקווה שאם רק יתנו עונה אחת טובה בלי להתבזות, אם רק ייקחו אליפות אחת, מכבי ת"א תחזור להיות האימפריה שפעם היתה. ראינו לאן זה הוביל אותם בעשור האחרון. הצלחה של מועדון כדורגל לאורך זמן, לא תלויה רק באנשים שעל הדשא, אלא קודם כל בתרבות הניהול שלו. בית"ר ירושלים היתה אימפריה גדולה וקבוצה מפוארת, אבל היא קרסה מבפנים בגלל האופן בו התנהלה. מכבי חיפה היא אימפריה מכהנת, ובזכות ניהול נכון היא לא תקרוס בגלל עונה אחת גרועה (ואני גם די משוכנע שאלישע לוי לא יפוטר באמצע העונה). אלה שני מקרי הקיצון – מכבי ת"א צריכה להחליט איזה מהם היא מאמצת בתור מודל לחיקוי.

3 thoughts on “תכף אשוב

  1. צהוב עולץ

    מסכים עם כל מילה ולצערי גם אני מגלה שהשלט והאייפון שלי נמצאים בתנועה במהלך המשחקים יותר מהשחקנים עצמם. נראה לי שעדיף לראות את ליגות הילדים והנוער בשבת. בטח יש שם יותר אנרגיות ורצון להוכיח משהו.

  2. אורי

    געגועים קשים לאריק בנאדו…
    שלא לומר גם לבעלבית באמצע המגרש כדוגמת דירסאו או קולמה בימיו הטובים.
    נשוב בשנה הבאה

    1. ישי רוזנבאום

      מחשבותיי נדדו דווקא לריימונדאס ז׳וטאוטאס ואפילו לרומן פץ הי״ד. באמת מאז ז׳וטא לא היה לחיפה גרזן רציני בקישור האחורי. תמיר כהן הוא בקושי מסורית.

סגור לתגובות.