לא צפיתי ביום ראשון במשחק בין מינסוטה וייקינגס למיאמי דולפינס (אנחנו עכשיו בפוטבול אמריקני למי שלא עוקב), אבל עקבתי אחריו באינטרנט וגיליתי כי ברט פארב, האיש והאגדה, נתן את משחקו הגרוע ביותר במדי הוויקינגים, עם אחוזי מסירה רעים למדי, שלושה איבודי כדור ובסיכום – הפסד ביתי לקבוצה בינונית.
מאוד קל ללעוג לפארב קשישא (40) על הזיג-זג שלו בשנים האחרונות, עם הפרישה-חזרה-פרישה-חזרה שלו, והתקשורת האמריקנית אכן עושה את זה בחדווה רבה, אבל אני דווקא רוצה לצאת להגנתו, ובעצם גם להגנתם של ספורטאים אחרים שפשוט לא רוצים או לא מסוגלים לפרוש.
בשביל מה הוא צריך את זה
קשה לומר כי פארב עשה חיל מאז שעזב את גרין-ביי פאקרס מכורתו, וכמובן שהשאלה הראשונה שעולה כשרואים אותו מתבזה כך היא "בשביל מה הוא צריך את זה". בשביל מה הוא צריך את כל המקררים האלה שמסתערים עליו מדי שבוע? את הלעג של התקשורת וה"אוהדים"? בשביל הסיכוי לפציעה חמורה? בשביל הכסף, שבוודאי לא חסר לו? אז התשובה הפשוטה היא שהוא כנראה באמת צריך את זה. ההתחבטויות של פארב דווקא מאוד אנושיות ונוגעות ללב בעיניי, וממש לא נלעגות. הוא אוהב לשחק פוטבול, הוא נהנה מזה, וכמובן שהוא גם מרוויח מזה הרבה כסף (לא שחסר לו, אני מניח, אבל תמיד יימצא מה לעשות עם עוד "קצת" כסף), אז אין סיבה שלא ירצה להמשיך. טיעון הנגד שהוא בוודאי העלה בינו לבין עצמו נוגע לאותו חשש מהתבזות פומבית, אבל כנראה שבסוף האהבה ניצחה גם את החשש הזה. מה עוד שבינינו, גם כמה עונות בינוניות-מינוס לא יגרעו כהוא-זה מההישגים של פארב ולא יערערו את מקומו בהיכל התהילה.
שיא, סניור
יש לנו ציפייה מספורטאים שיידעו "לפרוש בשיא". מעולם לא הבנתי למה. הרי את השיא אפשר לזהות רק בדיעבד. תארו לעצמכם ששחקן פוטבול, נניח, נתן את עונת חייו, סיים ראשון בכל המדדים הסטטיסטיים, נבחר ל-MVP של העונה הרגילה ושל הפלייאוף, והוביל את קבוצתו לזכייה מפוארת באליפות. עונת שיא בקריירה? בהחלט. אז מה, שיפרוש עכשיו? נו באמת, הרי אין שחקן בעולם שיפרוש אחרי עונה כזאת, משתי סיבות: כי כל שיא מחכה שישברו או לפחות ישחזרו אותו, וכי אתה לא פורש כשאתה עדיין יכול לשחק ולתרום לקבוצה שלך.
אבל מה עושה שחקן שנמצא בבירור מעבר לשיאו, כמו פארב? הדבר היחידי שאני יכול להגיד על זה הוא, שאצל ענקים מסדר הגודל של ברט פארב, גם ה"מעבר לשיא" שלהם הוא עדיין טוב יותר מהשיא של הרבה אתלטים אחרים. אז תישאר.
זה לא הגיל, זה התרגיל
פארב משחק פוטבול מקצועני כבר 20 שנה בערך. תוסיפו לזה עוד אי-אלו שנים במכללה ובתיכון ותגלו שזה מה שהוא עושה כל חייו למעשה, ובימיו הגדולים הוא גם עשה את זה הכי טוב מכולם. אז מה, בגלל שהעסק כבר לא דופק ממש כמו פעם, הוא יילך הביתה ויפתח תחביבים חדשים? יילך לשחק בייסבול? לדעתי, כל עוד הבנאדם רוצה ויכול לשחק, וכל עוד יש קבוצה שמוכנה שישחק בשורותיה, אין סיבה שיפרוש.
בשביל הבחורים
אז התשובה לשאלה "בשביל מה הוא צריך את זה", ברורה. אבל בשביל מה מינסוטה צריכה אותו? אז כאמור, גם הרבה מעבר לשיא, גאונות של פארב על המגרש עדיין ניכרת. אי אפשר גם לקחת ממנו את הניסיון והידע שצבר. תארו לעצמכם איזו זכות ענקית נפלה בחלקם של הוייקינגס הצעירים, לשחק ולהתאמן לצדו. אנחנו רואים רק את הפאשלות שלו במשחק, אבל לא תמיד ערים לתרומה האדירה שלו מאחורי הקלעים לקידום ולימוד של שחקנים צעירים. אז אולי מינסוטה לא תגיע רחוק העונה, אבל בעתיד היא עוד תרוויח בגדול מנוכחותו של ענק כמו פארב בשורותיה. או מפי הסוס עצמו: "אני חוזר בשביל הבחורים".
ואני מוסיף: לא רק בשביל הבחורים של מינסוטה וייקינגס, אלא גם בשבילנו. עבור כל אוהד זו זכות להגיד שהוא ראה ספורטאי ענק כמותו בפעולה. וכל שנה של פארב עם הקסדה על הראש, רק מצרפת עוד אוהדים למעגל הזה. אז תישאר.
השאלה הגדולה מה גובר על מה, אם אתה משחק כדי לזכות בתהילה, כבוד, להאדיר את השם שלך אזי למתוח את הפרישה רק פוגעת. הרי גם אם אכלת ארוחה טובה אם תוסיף עוד ועוד מתישהו יבוא לך להקיא גם אם זה המעדן הגדול ביותר.
אם לשם הכסף, אז אין בעיה, שחק עד שכבר לא ישלמו לך.
אני חושב שאתה צודק. כולנו פגומים ולכן יש לנו נטייה לצפות מספורטאי העילית שיהיו מושלמים – שלא יטעו לעולם, שתמיד יתנו 100%, שיידעו מתי לפרוש. למעשה ספורטאים מקצועניים הם האלים היווניים של העידן המודרני. כאשר הם לא פועלים לפי התסריט אנחנו כועסים עליהם. בפועל הם בני אדם כמונו עם ימים יותר ופחות טובים, רצונות ומאויים, והמודעות העצמית שלהם לא תמיד תואמת את המציאות.
זה גם עניין תרבותי. בתרבות האנגלו-סקסית יש הרבה יותר פרגון לספורטאי בהיבט המקצועי. ההנחה שהוא תמיד נותן את המקסימום ואם ביום נתון לא הצליח לו, אז היה לו פשוט יום רע או שנתקל ביריב חזק ממנו (לעומת זאת, במקרים של חריגה מכללי ה – Fair Play הביקורת היא נוקבת – ראה מקרה לברון ג'יימס).
לעומת זאת, בתרבות הלוונטינית יש הרבה יותר ביקורת על ספורטאים. לפעמים כשאני קורא את מדורי הספורט אני לא בטוח אם זה עיתונאי או אוהד שכתב את המאמר. בהרבה מקרים הטון הוא של עלבון, כאילו שהספורטאי איכזב את הכתב באופן עמוק.
לפעמים אני משתעשע ברעיון מה היה קורה עם מדורי הכלכלה היו נכתבים ע"י עיתונאי ספורט. היינו רואים מאמרים בסגנון "טייקון xxxx הוא בדיחה עצובה" או "תעשיית xxxx היא תעשייה לא רצינית שמנוהלת ע"י עסקנים עלובים".
תרשה לי לצאת להגנתם של עיתונאי הספורט. אנשים נוטים לשכוח את זה לפעמים, אבל עיתונאי הספורט כותבים כמו אוהדים, משום שהם אוהדים. המאפיין הזה הופך את הספורט לתחום סיקור ייחודי, שונה מהותית מכל תחום אחר שהעיתונות מכסה, כולל התחומים שלכאורה קרובים אליו כמו תרבות, בידור, לייף-סטייל וכו'.
לכן, אני דווקא אוהב את זה שעיתונות הספורט לא מטפלת בחומרים שלה באותו אופן כמו העיתונות הכלכלית או המדינית, והכתבים מרשים לעצמם להתאכזב ולהתרגש. תחשוב על הצד השני של המטבע שהטלת פה: תאר לעצמך שעיתונות הספורט היתה רצינית וחמורת סבר כמו העיתונות המדינית/בטחונית, נניח, והכתבים היו שפוטים של מושאי הסיקור שלהם כמו הכתבים הצבאיים, או תוצרים ממושמעים של השיטה הכלכלית השלטת, כמו הכתבים הכלכליים.
אז לענייננו, אין לי בעיה עם אותו "סגנון לבנטיני", כל עוד העיתונאי שומר על כללי אתיקה עיתונאית מינימליים (אגב, בעניין הזה, הדבר היחידי שחסר לי בעיתונות הספורט זה "גילוי נאות" מצד כל עיתונאי לגבי איזו קבוצה הוא אוהד…). כך שהסוגיה שהעלית היא סוגיה של סגנון וטעם, לא שאלה של עיתונות טובה או לא טובה – עיתונות ספורט יכולה להיות גם "לבנטינית" וגם טובה (נכון שבפועל היא לא טובה וברובה גם רדודה ושטחית, אבל כאמור, צריך להפריד בין המהות למעטפת החיצונית, קרי לסגנון).
מה שקורה במדורי הכלכלה לא ממש רחוק משם, לא מזמן היתה כתבה במדור כלכלה של ידיעות על טבע וסיפור הקופקסון וזה לא היה רחוק מכתיבה צהובה וזולה גרידא.