במחצית המשחק בין גרמניה לגאנה, בהקרנה הפומבית בשער ברנדנבורג, קיבלו ההמונים שבאו לצפות בצוותא במשחק, הופעה של ההרכב הצעיר והמבטיח Right Said Fred. זה נראה כמו המשך הולם למחצית הראשונה, שבה גרמניה נראתה כמו גירסת שנות ה-90 שלה: כבדה, איטית, טקטית במובן הרע של המילה, וחסרת מעוף ויצירתיות. חשדתי שמה נפלתי דרך חור תולעת ונחתתי 20 שנה אחורה.
ההופעה של הפרדים היתה גם האות שלי לנטוש את המתחם הצפוף והמחניק ולחפש לי מקום נוח יותר לעקוב בו אחר המשחק. מצאתי בר ספורט שהיה מלא באסייתים כלשהם (סליחה, אני לא מבדיל בין סינים ויפנים וקוריאנים ווייטנאמים, וגם אתם לא), מאופרים בצבעי שחור-אדום-זהב ושעודדו באדיקות את נבחרת גרמניה. אני באמת מתחיל מתחיל לחשוב ברצינות ששער ברנדנבורג הוא בעצם פורטל ליקום מקביל ומוזר במיוחד. מה קורה פה? אני רוצה הביתה!
טוב, המחצית השנייה כבר היתה סיפור אחר לגמרי. הפרשנויות של אחרי המשחק גרסו כי במחצית הזאת קיבלנו את המשחק הכי טוב עד כה של הגביע העולמי. אני לא כל כך מתעסק בקביעות מהסוג הזה, אבל אכן היה משחק מותח ומסעיר, שיכול היה להיות מוכרע לכל צד, ולכן התיקו בהחלט שיקף את מהלכו.
השיא של מירו
בגביע העולמי לפני ארבע שנים, כשמירוסלב קלוזה הורחק בכרטיס אדום טפשי במחצית הראשונה של המשחק השני (ובכך הורחק גם מהמשחק הבא), חשבתי שבכך נסתם הגולל על הסיכוי שלו לשבור את שיא הכיבושים של רונאלדו. הייתי מאוכזב מההרחקה הזאת יותר מאשר מההפסד של גרמניה במשחק (1:0 לסרביה).
אפשר היה לחשוב שיואכים לב צירף את מירו לסגל, רק כדי לתת לו הזדמנות אחרונה לשבור את השיא (וגם את שיא ההופעות בגביע העולמי של לותר מתיאוס, אם כבר). אבל בנבחרת גרמניה לא מתעסקים בגימיקים. קלוזה בסגל כי הוא שחקן נפלא שמכריע משחקים. ועובדה היא כי לב שלח אותו למערכה במצב של פיגור כדי להציל את המולדת (טוב, הוא בעצם נולד בפולין, אבל הבנתם), וזה בדיוק מה שהוא עשה, עם השפיץ של הנעל ברגע הנכון ובמקום הנכון. העובדה שהוא השווה עם השער הזה את השיא של רונאלדו (וגם הגיע ל-70 כיבושים בנבחרת) היא “רק” בונוס משמח במיוחד.
המזל הולך עם הטובים יותר
פינת הסמסים היומית: לפני ארגנטינה-איראן, קיבלתי מאחי את צמד ההודעות הבאות:
בתוספת הזמן של המשחק כבר הרמתי את הטלפון כדי לסמס לו, שאמנם נגמר 0:0, אבל דווקא נהניתי. במיוחד מהמשחק האמיץ והחכם של האיראנים, וגם מאוזלת רגלה של ארגנטינה. ואז הגיע הגמד ושחרר את השמאלית המסובבת שלו לרשת (ומי האידיוט שמשאיר אותו פנוי אותו לבעיטה אלכסונית ברגל שמאל, כאילו הוא לא ראה מימיו משחק של ברצלונה?).
אני אוהב את המשפט “המזל הולך עם הטובים”, כי הוא רומז שלמעשה, אין דבר כזה מזל עיוור וגחמני – רק מי שמתאמץ ורוצה והוא גם מוכשר במידה סבירה, נהנה לעיתים קרובות ממה שאנשים נוהגים לכנות “מזל”. לדעתי יש לארגנטינה מספיק מה”מזל” הזה כדי ללכת עד הסוף. היא לא קבוצה טובה, לטעמי, אלא אוסף של אינדיבידואלים טובים, אבל יש לה את מסי, שיש לו מספיק כישרון ברגליים כדי להפוך נבחרת טובה לנבחרת עם “מזל”. יש לארגנטינה מזל שיש להם אותו.
ומה לגבי האיראנים? שגם רצו והשתדלו והתאמצו ושיחקו נהדר? מה עם המזל שלהם? טוב, קבלו עדכון לפסוק: “המזל הולך עם הטובים יותר“.
ואם נחזור רגע לסמס ההוא, אז לשתיהן הגיע לנצח.
הופה, אפרופו מזל, הרי ידיעה שהתקבלה זה עתה >> (כנסו כנסו)
בין איטליה לברזיל
זה אולי טורניר הגביע העולמי המהנה ביותר מאז שאני זוכר את עצמי.
בעבר היתה איזו הסכמה מדכדכת, שהמשחקים בטורנירים האלה לא ״אמורים״ להתעלות לרמה גבוהה, ולא היו חסרים הסברים לכך: התשישות של השחקנים אחרי העונה הקשה; חוסר התיאום בין שחקנים שמגיעים מליגות שונות ולא רגילים לשחק ביחד; האגו של הכוכבים וחוסר הסמכותיות של המאמנים; מזג האוויר וכו׳ וכו׳.
לאחרונה הגעתי להמסקנה שה״אחראי״ לתובנה הזאת הוא הגביע העולמי של איטליה 90׳, שהיה, ועל כך אין ויכוח, הגרוע ביותר אי פעם. למעשה, כשאני משחזר לאחור, חוץ מהטורניר המחריד ההוא, שהיווה סוג של נקודת שבר או קו פרשת מים, כל הטורנירים שלאחריו היו מהנים למדי, והרמה הכללית, כמו גם ממוצע השערים, נמצאים במגמת עלייה. אפשר אולי להגיד שבברזיל 2014 השתחררנו סופית (טוב, אולי זה רק אני) מהטראומה של איטליה 1990.
ונסיים עם פינת מירוק המצפון היומית, כי באמת שקשה להתעלם מהעוולות – קטע סאטירי חריף במיוחד על ארגון THIEFA (אהבתי את משחק המילים):
סליחה אבל הפעם הגזמת עם הציטוט:
“אבל דווקא נהניתי. במיוחד מהמשחק האמיץ והחכם של האיראנים, וגם מאוזלת רגלה של ארגנטינה.”
זה היה משחק מעצבן מאוד, עם בונקר איראני שהרס את הנאת המשחק. המונדיאל הזה כייפי משוחרר ומלא הפתעות בקיצור חגיגת כדורגל. גם קבוצות חלשות משתתפות בחגיגה ואפילו מפתיעות. האירנים הרסו את החוויה!
שם המשחק הוא במונדיאל הזה הוא חוויה. במשחק הזה לא הייתה חוויה ובגלל זה אני חושב שאתה טועה!
קודם כל, כפי שאמרו כבר הגששים, אתה לא תגיד לי מה מגעיל לי ומה מגדיל לי.
אני נהניתי! מה אתה רוצה ממני?
ואני בטוח, אגב, שגם האוהדים שלה נהנו ממנה (הם אפילו חגגו ברחובות את ההפסד המכובד).
שמע, אני מבין מה שאתה אומר, אבל לא מסכים. נבחרת איראן עשתה את המקסימום מול נבחרת הרבה יותר טובה ממנה. אי אפשר לבוא ולשחק ״בשביל החוויה״ נגד ארגנטינה, כי אז הם היו גומרים עם חמישייה. וזה רק במחצית הראשונה.
חוץ מזה, אנשים מושפעים בעיקר מהתוצאה, מהשורה התחתונה. אף אחד לא זוכר מה היה במשחק. אם המשחק היה נגמר ב-1:0 לאיראן – וזה לא היה רחוק מלהתממש – כולם היו מדברים היום על המשחק המדהים של איראן.
כשאתה מנצח אתה מלך. כשאתה מפסיד אתה סתם בונקריסט.
המונדיאלים של 62′ (בגלל האלימות) ו- 66′ (בגלל הבונקרים) גרועים יותר מ- 90′. העניין הוא שלא זוכרים אותם כי הם על התפר שבין העידן הישן לבין המודרנה.
יותר מזה, מבחינתי, כל מונדיאל שבא אחרי 90′ הוא סוג מאוס של פלסטיק שבו הספורט נהרס ע”י פוליטיקה (שופטים ונבחרות לפי חלוקה יבשתית ולא לפי יכולת שיפוט), מסחור, אורך מוגזם מדי ו(כאן זה עניין של טעם) סגנון משחק מייאש, שבו מודדים כמה מסירות מדויקות מסר שחקו ולא בודקים לאן הן הלכו ואיפה הן נעשו.
אז מונדיאל 14 טיפה מעניין יותר מזה של 10 או 06, אבל עדיין לא מציאה גדולה, ואני מוצא את עצמי מתגעגע לחלקים המוצלחים יותר במונדיאל 90.
ערן ידידי, אני לא יודע בן כמה אתה, אבל אני לא באמת יכול להתייחס למונדיאלים שהתקיימו טרם זמני. ויותר מזה, אני חושב שכל התייחסות למונדיאלים שהתקיימו לפני עידן השידורים הישירים, היא כמו התייחסות לרמה המקצועית שהופגנה באולימפיאדה ביוון העתיקה. זו ארכיאולוגיה.
בכל אופן, לדעתי זה פשוט עניין של ציפיות. תרומתו של טורניר איטליה 90׳ הוא בהנמכתן. לפחות עבור בני דורי, הציפייה מכל מונדיאל היא ״שרק לא יהיה גרוע כמו איטליה 90׳״. וכל המונדיאלים שהתקיימו מאז ענו על כך – גם ברמת המשחק וגם בממוצע השערים.
אני דווקא שמחתי כשהגדילו את הטורניר ל-32 נבחרות, כי המשמעות היא יותר משחקים. אני לא מוצא את האורך מוגזם מדי. תמיד כשנגמר שלב הבתים אני קצת מתבאס, כי אני יודע שמכאן והלאה צפיפות המשחקים יורדת )-:
החטא הגדול ביותר של מונדיאל 90 הוא שהוא לא מונדיאל 86. או כל אחד מהמונדיאלים מאז 1970. הציפיות ממנו היו גבוהות, ובהתאמה גם האכזבה. לכן גם כל מה שבא אחר כך הוא “מזל שזה לא מונדיאל 90″ (למרות שמבחינת ממוצע השערים שני האחרונים מתקרבים אליו).
יותר משחקים זה לא רע (אפילו בין הנבחרות ה”קיקיוניות”, כפי שאלג’יריה ודר’ קוריאה הראו אתמול). זה פשוט עמוס מאוד מבחינתי. בקושי מחצית אני מסוגל לראות בימינו, אז שלושה-ארבעה משחקים בערב…