שלום לגליל

קריית שמונה אלופה.
חובבי טריוויה גיקיים כמוני מתים על אירועים כאלה, שמזרימים המון מידע חדש ורענן למערכת שלנו: "האלופה הכי צפונית אי פעם" (וכנראה לתמיד, בהנחה שאליצור מטולה לא תהפוך לפתע לאימפריה, או שנכבוש ונספח את דרום לבנון או משהו), "העיר הכי קטנה שיצאה ממנה אלופה", "האלופה הראשונה שאינה מחיפה, תל אביב או ירושלים מאז 1982" (השנה של שלום הגליל! איזו סגירת מעגל מופלאה!) וכו' וכו'.

אבל  הזכייה של קריית שמונה באמת מרגשת, ובעיקר, היא הצילה את העונה הזאת. הנה עוד סוג של פרט טריוויה (אמנם סובייקטיבי, אבל בכל זאת): מעולם לא היתה אלופה שזכתה בתואר בפער כזה גדול, ובשלב כל כך מוקדם, ועדיין הצליחה לרגש רבבות חובבי כדורגל. ועוד: האלופה הטרייה לא מעצבנת ולא מקוממת איש, גורפת פרגון מכל הכיוונים, ומעניקה עוד מכת חשמל לגווייתו של הכדורגל הישראלי. הרי אם האליפות היתה נשארת שוב בתל אביב או בחיפה, היינו יכולים להכריז על העונה הזאת כמשעממת ביותר אי פעם. והנה הגיעה קריית שמונה והצילה אותנו (נניח) מהשיממון ומהחידלון, ואפילו בתזמון מושלם (מבחינת משפחת לוזון): רגע אחרי האירועים באורווה, סליחה, בשכונה, סליחה, במושבה.

הפראיירים המנויים לשידורי צ'רלטון, כמוני, קיבלו ביום שני הזדמנות לחזות בהצגה כפולה: האלופה היוצאת מכבי חיפה במופע חימום ב-19:00, והאלופה הנכנסת עם המופע המרכזי ב-20:50. אמנם רק 0:0, אבל הקונצרט של קריית שמונה היה הרבה יותר מרשים ומתוזמר מזה של החבורה בירוק, שאמנם ניצחה 0:3 את מ.ס. אשדוד ונצמדה להפועל ת"א במאבק על הכרטיס לליגה האירופית, אבל נראתה כפי שנראתה כל העונה: כמו אלופה לשעבר.

הצמידות של שני המשחקים, איפשרה לנו שוב להיזכר למה מכבי חיפה לא התמודדה העונה על האליפות, ולמה קריית שמונה הוכתרה כאלופה כבר באמצע העונה. התוצאה של המשחק הראשון משקרת: גם מול שוער צעיר ועשרה שחקנים של אשדוד, מכבי חיפה לא באמת הצליחה לדרוס את אשדוד. המשחק שלה, כמו בכל העונה, היה איטי לההחריד, חסר השראה ונטול יצירתיות – עוד כדרור חסר תכלית באגף, עוד הגבהה ועוד הגבהה, עוד כדור ארוך למעלה שלא מגיע לשום מקום, עוד חילוץ כדור במרכז המגרש שלא הופך להתקפת נגד מהירה. משחק סתמי ועייף.

קריית שמונה אמנם לא הצליחה להבקיע נגד הפועל ת"א (עוד הצגה נדירה של וואליד באדיר, שאני מאוד רוצה לשבח ולהלל אותו, אבל ההצלחה שלו על סף גיל 40 אומרת יותר על חולשת הליגה שלנו מאשר על הכושר שלו), אבל בניגוד למכבי חיפה, ק"ש רצתה ורצה ונאבקה והשתדלה (בעיקר השתדלה לא לספוג, אבל השתדלה). ככה זוכים באליפות, גם כשהסגל שלך אינו הכי מבריק בליגה. זה בדיוק הטוויסט המנטלי שמכבי חיפה לא הצליחה לעשות העונה, שחשבה שהליגה תיפול לרגליה רק מפני שהיא מכבי חיפה.

אני מקווה שהמסע של קריית שמונה לא יישאר פריט טריוויה לאספנים. יש בסיפור של המועדון הזה כל כך הרבה לקחים שהכדורגל הישראלי יכול להפיק, שחבל שלא יהיה לו המשך: מקצועיות והתמדה, תכנון לטווח ארוך, גיוס-מאפס של אוהדים (לק"ש אין כמעט אוהדים, וכרגע קופצים עליה הרבה טרמפיסטים שלא בטוח שיישארו בסביבה. אבל אני מתרשם לטובה מהמאמצים הבלתי נלאים של ההנהלה לגייס אוהדים חדשים). ובכלל, יש סביב ק"ש איזה שקט נעים. אפילו הריב המתוקשר בין איזי שירצקי לרן בן שמעון נסגר בג'נטלמניות יחסית ולא העיב עליו יותר מדי.

ועכשיו, ליגת האלופות מחכה…
אם הבלתי יאומן הזה יתרחש, אני חושב שבאמת נצטרך לסגור את הכדורגל הישראלי ולשלוח אותו להסתכלות בחשד לאי-שפיות. ובעיקר, הגיקים יוכלו להתענג על עוד כמה פריטי טריוויה מעניינים.

3 thoughts on “שלום לגליל

  1. ערן ר

    במקום
    "האלופה הראשונה שאינה מחיפה, תל אביב או ירושלים מאז 1982"
    צ"ל
    "האלופה הראשונה שאינה מחיפה, תל אביב או ירושלים מאז 1983"
    או
    "האלופה הראשונה שאינה מחיפה, תל אביב, נתניה או ירושלים מאז 1982"

    1. ערן ר

      וחבל שאני לא קורא את התיאור של השורות שאני מכניס בהן נתונים, אחרת הייתי מכניס את הכותרת ("תיקון קטנטן-מזערי-פיצי שבפיצים") שהמצאתי במו מוחי לתגובה עצמה ולא לסעיף "אתר". 🙂

סגור לתגובות.