שוב

נראה לי שהערב הבנתי למה אני כבר לא חובב הספורט הגדול והנלהב שהייתי פעם. זה הגיל. והנסיון המצטבר שבא איתו. והעובדה שמגיע שלב בחיים, שאתה מבין שהמציאות לא באמת מתקדמת ולא מתפתחת, היא רק בוטשת במקום, נעה במעגלים וחוזרת תמיד לאותה נקודה, עד שאתה משתעמם לך ונוטש. אתם יודעים – ״אין חדש תחת השמש״, ״הבל הבלים הכול הבל״, ״כל הנחלים זורמים לים והים איננו מלא״ (קהלת, קהלת וקהלת).

ומה שקהלת הזקן הבין לפני אלפיים ומשהו שנים, תקף גם להיום.
נכון, ספורט מייצר לכאורה שיאים חדשים, התרגשויות חדשות, גיבורים חדשים. אבל זה הכול אותו דבר. תמיד. בחיי, הייתי שם כבר. להיות חובב ספורט זה לא שונה כל כך מלהיות חובב של הסדרה ״חברים״, נניח. אתה תמיד תיהנה לצפות באותם הפרקים, ותצחק ותתרגש במקומות הנכונים, אבל זו לא תהיה כמו ההתרגשות והכיף של הפעם הראשונה.

מכבי תל אביב זכתה שוב באליפות אירופה/גביע אירופה/יורוליג/(היה פעם גם סופרוליג, לא?) בפעם השישית, כשבארבע מתוכן הייתי בסוג של קשר יציב עם המציאות. נדמה לי.
הזכייה הנוכחית באמת מסעירה ומרגשת וכנגד כל הסיכויים – יש בה את כל המרכיבים של דרמת ספורט טובה. אבל כבר כמה ימים, עוד לפני הזכייה, אני מסתובב בתחושה חמצמצה ש״נו, כבר היינו שם״. והנה, שוב יתחיל סיבוב של ״הם מייצגים את המדינה/אין בכלל ישראלים בחמישייה״, ״כל הסיבות לאהוד את מכבי/כל הסיבות לשנוא את מכבי״, "אירופה צהובה/אנחנו בכלל לא באירופה", ״הלוואי שכל הכדורסל הישראלי היה מתנהל כמו מכבי/הם הורסים את הכדורסל הישראלי״, ״זו גאווה למדינה/זו לאומנות מחליאה״…
נו, שוב אותן הקלישאות, שוב אותם הוויכוחים, שוב אותם טיעונים וטיעוני נגד.

אה כן, ושוב נשיא המדינה או ראש הממשלה מנסה לברך את המאמן בשידור חי עם שורה של מליצות חבוטות שאחד מעוזריו כתב לו, ושוב המאמן יגיד לאנשי הערוץ שהוא לא שומע. ושוב איזה ישראלי סמלי, שהוא גם הקפטן, יגיד ש״אין דברים כאלה״ (יש, יש, בחיי שיש!), והשדר יתפעל מ-10 אלפים הישראלים שהטריחו את עצמם לארץ אחרת, ושזו ״תעודת כבוד״ או מה, ושוב עשרות אלפי אנשים יציפו את ככר רבין…

תגידו, לא נמאס לכם?

לפחות הרווחנו תמונה מעלפת במיוחד (ראו למטה). מי אמר שאין חדש תחת? אה, אני. טוב נו. אף על פי כן.

תודה לאל שאני כבר לא גר ליד כיכר רבין. אני הולך לישון.

20140518-234410-85450157.jpg

4 thoughts on “שוב

  1. גדי

    ללא ספק, עם הגיל הפרספקטיבה מתרחבת ואנחנו מבינים את מה שידענו מזמן ובעיקר כשזה מגיע לספורט. כמובן שיבואו אלו שיאמרו שעדיין יש הפתעות! אטלטיקו זכתה באליפות אחרי 18 שנים או מאה או מה זה חשוב, אטלטיקו ״הקטנה״ הצליחה כנגד כל הסיכויים. בלי לבדוק, אני משוכנע שאטלטיקו שווה יותר מכל הקבוצות בליגה הישראלית ביחד, קטנה עאלק! או משהו כמו, אפילו מנצ׳סטר הגדולה עברה עונה קשה שכמותה לא ידע המועדון מזה לא יודע כמה שנים. כולי התרגשות, ויובנטוס רק לא מזמן ירדה ליגה, כמה אליפויות יש לה כבר מאז?
    כמו שאמר (בערך) ג׳וזף הלר: לזכות במדליה אולימפית זה אומר שאתה יכול לעשות משהו חסר תועלת לחלוטין, יותר טוב מכל אחד אחר.

    1. ישי רוזנבאום

      זה מזכיר לי, כל פעם לפני שיוסיין בולט מנפץ (שוב) את השיא ב-100 מטר, כולם מצפים לפני הריצה שהוא ישבור (שוב) את השיא.
      ועדיין, למרות שכולם מצפים ומקווים, כשזה קורה, כולם משתפכים ומתרגשים ומתלהבים, כאילו לא ראינו את זה בא בכלל.
      אנשים הם כאלה מוזרים לפעמים.

  2. דודו דגמי

    ולמרות האמרות החבוטות, הפדיחות של דיוויד בלאט שמנסה (באמת מנסה) לשמוע את הברכות של נשיא המדינה ולמרות האצבע התחובה עמוק בתוך אפו של שמעון מזרחי, עדיין עולם הספורט ובתוך כך גם 'עולם' הספורט הישראלי זורקים לנו איזו עצם מידי פעם.

    אני באמת מאמין שלמרות תחושת המיאוס שניסית לשדר בפוסט, בתוך ליבך אתה לא יכול שלא לחייך בסתר ליבך כשמכבי תל אביב לוקחת את גביע אירופה.

    כל עוד אתה לא מתגורר ליד הכיכר, ויכול לישון בשקט בלילה, גם אם מכבי תל אביב לקחה את הגביע, איך אומרים – החיים שלך דבש!

    דודו דגמי בגוגל פלוס

    1. ישי רוזנבאום

      התחושה היא לא מיאוס, אלא אדישות.
      כן, המשחק היה דרמטי ומותח, ואני יודע להעריך דברים כאלה, ובהחלט עצרתי את נשימתי בשניות הסיום, אבל לא היה שם שום דבר שלא ראיתי כבר בעבר.
      אני מצטער, אבל בעיניי חמישיה של אמריקנים (ודייויד בלו לא ישראלי!) זה לא "הספורט הישראלי". אני יותר נהנה לראות את נבחרת ישראל מעפילה בציפורניים לאליפות אירופה, מאשר את מכבי אלקטרה תל אביב זוכה בגביע אירופה.

סגור לתגובות.