שגרה זה לא רע

האיצטדיון האולימפי בברליןאתמול, בעודי יושב ביציע האולימפיה-שטדיון בברלין וצופה במשחקה של הרטה המקומית נגד איינטרכט פרנקפורט, ניסיתי להיזכר מתי הלכתי בפעם האחרונה למשחק כדורגל. שהרי בעונה שעברה, החלטתי להדיר את רגליי מיציעי הליגה המצחיקה של אבי לוזון, ואפילו לא רכשתי כהרגלי מנוי למשחקי נבחרת ישראל. עייפתי. התבגרתי. מאסתי בהפקעת המחירים, בכדורגל האיטי, במתקנים הרעועים, בקהל האלים והגזעני, בעסקנים השמנים.
המסקנה הזהירה: שנה וחצי בערך חלפה מאז ביקורי האחרון באיצטדיון כדורגל.

Olympiastadion-Berlinאבל רגע, למה לפתוח את הרשומה הזאת בנימה כה שלילית? הרי אתמול היה יום חג. אתמול הלכתי לראשונה בחיי למשחק בבונדסליגה! באיצטדיון האולימפי של ברלין! וראיתי את הרטה חוזרת לליגה הראשונה בגדול, ועושה מאיינטרכט נקניקיות פרנקפורטר ואוכלת אותם בלי חרדל, עם 1:6 עצום (לא, נודניקים, בן שהר לא שיחק, וגם לא התלבש למשחק. עם היכולת של אדריאן ראמוס, המתחרה העיקרי שלו על מקום בהרכב, שכבש צמד, אני גם חושש שאין לו ממש סיכוי לראות דשא העונה). כה עצומה והיסטורית היתה השישייה, שרבים משכניי ליציע התעכבו בדרך החוצה כדי לצלם את לוח התוצאות (הסוללה של הטלפון שלי נגמרה, אז נותרתי ללא התמונה המסורתית של התוצאה).

האינסטינקט שלי, כמי שגדל וחונך על ברכיו השעירות של הכדורגל הישראלי, הוא להשוות: פה נהדר וקסום, שם נורא ואיום. זה מה שעשיתי עד היום, כשסיפרתי כאן על ביקוריי במחוזות הספורט שמעבר לים. הפעם, אני אשתדל להימנע מכך. קודם כל, כי אני לא מחדש בכך שום דבר לאף אחד, וחוץ מזה, הפעם אני לא תייר, אלא ברלינאי אורגינל, עם כרטיס מנוי ביד אחת וכוס בירה צוננת ביד השנייה.

מאז שנחתתי בברלין, נמנעתי במכוון מלהגיע לאיזור האיצטדיון האולימפי. רציתי לשמור את הביקור במקום למשחק הראשון. רציתי לספוג את החוויה במלואה כשאגיע לשם לראשונה למשחק.

Olympiastadion-Berlin4נתחיל מהסוף: כן, היה נפלא. אבל מה שהפעים אותי יותר מכל, היה עד כמה החוויה הזאת היתה רגילה ושגרתית בתכלית: ירדתי מהרכבת בתחנת האיצטדיון, צעדתי כמה מאות מטרים מטרים בתוך נחיל אוהדים בכחול ולבן (חלקם הגדול, כבר בשלב הזה, שיכורים לחלוטין), חלפתי על פני דוכנים של מזון ושתייה ומזכרות, והגעתי למתחם האיצטדיון. קניתי חצי ליטר בירה ב-2.5 יורו, נמנעתי מהנקניקיות, כמובן, הסתובבתי קצת מחוץ לאיצטדיון והתרשמתי מהמרחבים הפתוחים והירוקים שמסביב, צפיתי במשחק נהדר עם שבעה שערים, קפצתי והתחבקתי עם שכניי ליציע בכל גול, צרחתי ״או-אה-אה, הרטה בה-אס-צה״ (כן, הם לא מקוריים במיוחד), נרטבתי בגשם הקייצי הכבד שהחל לרדת באמצע המחצית הראשונה, נהניתי מאוד, אכלתי פרעצל ושתיתי קולה, ולקחתי את הרכבת חזרה הביתה. האמת? שום דבר מיוחד לכתוב עליו.

S-to-OlympiaStadionלפני שלוש שנים וחצי הייתי באוקלנד, קליפורניה, וצפיתי לראשונה בחיי במשחק פוטבול אמריקני. גם לאחר המשחק הזה, כתבתי בעיקר על הנורמליות שבאירוע הזה, כמה הוא לא היה מיוחד, כמה לא מסעיר, כמה שגרתי. וכמה השגרה הזאת הפעימה וריגשה אותי – כי כמה נפלא שיש אנשים שזו השגרה שלהם. הרי בשבילי, כמי שהתרגל לשגרת היציעים של קריית אליעזר ובלומפילד והאיצטדיון הלאומי ברמת גן, ביקור במקום כמו האיצטדיון האולימפי בברלין (ובלי להזכיר את המטען ההיסטורי שהוא סוחב מאחוריו), אמור להיות חוויה מרטיטת חושים, אירוע מיוחד ומסעיר וחד פעמי. והנה, הוא היה פשוט אירוע רגיל ונורמלי, כמו שאירוע כזה צריך להיות. מהנה? בהחלט. כיף? כמובן. מצפה בקוצר רוח למשחק הבא? ברור.

אח, איזה כיף שזו השגרה החדשה שלי.

3 thoughts on “שגרה זה לא רע

    1. ערן לוי

      יפה מאוד, ותמיד טוב לשמוע על עוד ישראלי ביציעים של הרטה.
      שני דברים לציון:
      1. אתמול, יותר מתמיד, שמעתי עברית מכל עבר. נראה שעם צמיחת הפופולריות של הבונדסליגה מגלים יותר ויותר ישראלים שיש חיים מעבר לבאיירן מינכן, אליאנץ ארנה ו-viagogo. בעצם, למה לא? גם משחק בבונדסליגה, גם סופשבוע בברלין, יותר מעניין ממינכן.
      2. אדריאן ראמוס היה טוב מאוד אתמול, אבל הוא לא בדיוק התחרות של שהר. לאורך העונה שותף שהר ב-18 משחקים, בעיקר בצד שמאל ובאמצע. התחרות הגדולה שלו היא דווקא מול אניס בן חטירה וניקו שולץ בצד שמאל. כמו שכתבתי בפוסט האחרון שלי – את יוס לוהוקאי המאמן מעניינת רק היכולת, ואם ראמוס/בן חטירה/אלאגוי/ווגנר לא בכושר הוא לא יהסס להושיב מי מהם על הספסל, בדיוק כמו שהושיב אתמול את רוני. אתה יודע איך זה בליגת העל הישראלית, הרי היית שם לא מזמן – חורצים גורלות של עונה שלמה אחרי הפסד במשחק אימון. בוא נחיה בונדסליגה ונשאיר את ליגת העל בצד, וזה אומר – שום דבר עדיין לא גמור, זה מאוד מוקדם כדי לקבוע את עתידו המקצועי של שהר בקבוצה.

      1. ישי רוזנבאום

        אני חושב שעתידו המקצועי של בן שהר תלוי בעיקר בבן שהר, ובאנשים (בלי שמות) שעל עצתם הוא נסמך בניהול הקריירה שלו (אם אכן ניתן לכנות את דרך קבלת ההחלטות שם בשם ״ניהול״). עד היום, לא גילו שם סבלנות לישיבות ממושכות על הספסל, וזה תמיד נגמר במעבר לקבוצה אחרת, וחוזר חלילה. וזה בוודאי לא עשה טוב – לא לעתיד ולא להווה המקצועי שלו.

        הפעם הוא הצהיר שזה לא יחזור אל עצמו, ושהוא לא עוזב את ברלין כל כך מהר. אני מקווה שיעמוד במילתו, ואני מקווה גם בשבילו שמה שכתבת על לוהוקאי אכן נכון, ושהוא ייתן לשהר את הצ׳אנס שלו (אם יגיע לו).

סגור לתגובות.