אני מודה: לאורך כל עונת הכדורגל האחרונה, תהיתי מתי יבוא הרגע בו ייכנס לפעולה מנגנון ההרס העצמי המפורסם של מכבי ת"א, והיא תתרסק. ככה זה כשהצהובים הרגילו אותנו במשך שנים למחזות כה מענגים של התפרקויות, קליקות, חילופי האשמות, סבוטאז'ים וכו'. זה לא קרה העונה, ועל כן האליפות הולכת לקריית שלום בצדק.
לא צפיתי ברוב משחקיה של מכבי ת"א העונה (וגם לא במשחק האליפות), אבל ברור שהטבלה לא משקרת, ומי שהיתה הכי יציבה והכי עקבית ביכולתה לאורך העונה, זכתה באליפות בצדק.

בכלל, נראה כי ה"סדר" בתל אביב שב על כנו: מכבי דורסת וגורפת אליפויות, בעוד הפועל חוזרת לעמדתה המוכרת כלוזרית המקרטעת של העיר (אפילו חיים רמון חזר לבחוש בעניינים שם. אוברקוביץ' מתהפך בקברו).

אבל לא על זה אני רוצה לדבר היום.
בימיי כעורך ספורט ב-nrg, היה לנו דיון קבוע במערכת: לאיזו קבוצה בישראל יש הכי הרבה אוהדים? (הדיון הזה רלבנטי כשצריך לבחור איזו ידיעה לשים באתר כידיעה ראשית. ובמילים אחרות: איזו קבוצה מביאה הכי הרבה רייטינג).
האם זו בית"ר ירושלים, שיש לה אוהדים בכל הארץ ובכל מגזר? האם זו מכבי חיפה, שחולשת על כל איזור הצפון? או אולי הפועל ת"א, שמחזיקה תאים פעילים בכל קיבוץ ובכל יישוב ערבי? ברור שלא. זו מכבי ת"א – הקבוצה היחידה בישראל שיכולה למלא את איצטדיון ר"ג.

האוהדים הקבועים, אלה שהולכים לכל משחק, מצויים בתהייה מתמדת: איפה האוהדים האלה כל השנה? הרי עם 20-30 אלף צופים בכל משחק בית, לא היה צריך את הכסף של מיטש גולדהאר בשביל לקחת אליפות, ולא את ההון שהוציא העונה המועדון על הנהלה זרה.
"טרמפיסטים", מפטירים האוהדים הקבועים לעצמם, וחוזרים לענייניהם.

אני חושב שיש לי תשובה חלקית איפה נמצאים האוהדים האלה, ולמה הם לא באים בשבתות לבלומפילד.
יש לי חברים, קצת יותר מבוגרים ממני, שגדלו בשנות ה-70 העליזות, ונשבו בקסמה של מכבי ת"א, על שתי מחלקותיה המצליחות – בכדורגל ובכדורסל.
האנשים האלה הם היום בני 40 פלוס. אולי 50. הם מתגוררים ברובם במרכז, עובדים ומשתייכים למעמד הבינוני והבינוני-פלוס, יש להם ילדים בגיל המתאים לקחת אותם לכדורגל (10-18), והם לא רעבים ללחם. על אף שחיקתו של מעמד הביניים בישראל, הם יכולים להרשות לעצמם מנוי שנתי למשחקים של מכבי ת"א. ובכל זאת, הם מתייצבים רק למשחקי אליפות, דרבים וגמרי-גביע.

את התשובה לכך אני מוצא בחוויה הפרטית שלי: לראשונה מזה כמעט 20 שנה, לא הלכתי העונה לאף משחק בליגת העל (וגם לא גביע, גביע הטוטו או גביע אירופה כלשהו) ולאף משחק של נבחרת ישראל (אחרי 4 קמפיינים שבהם הייתי בין הראשונים לרכוש מנוי). גם מינוני הצפייה שלי בכדורגל ישראלי בטלויזיה נשחקו בצורה משמעותית.
אני מניח שמה שתקף לגבי, תקף גם לעשרות אלפים אחרים: לאנשים עם קצת אמצעים ויכולת, טיול בר-מצווה עם הילד למנצ'סטר או לברצלונה + כרטיס למשחק של הקבוצה המקומית, הוא הרבה יותר מספק (ואולי גם עולה פחות…) מעונה שלמה בבלומפילד עם שירן ייני ודור מיכה (בלי להעליב אף אחד).
וכמובן – מחירי הכרטיסים הגבוהים (בוודאי בהשוואה לרמה המקצועית על הדשא) והמיאוס הכללי מהאופן בו מנוהל הכדורגל בישראל, הצעקנות, העסקנות והגזענות.

אז מותר ורצוי לחגוג אליפות (ולחגוג בכלל, מכל סיבה שהיא), אבל השאלה שכל מי שנמצא בענף הכדורגל צריך לשאול את עצמו היא איך מביאים את הרבבות האלה למגרשים בכל שבת, ולא רק למשחק האליפות.

תגובה אחת

  1. העונה הסתיימה, ולא רק שמכבי לא התרסקה, מכבי פשוט ריסקה. היא עשתה את העבודה נגד כל קבוצה, וזכתה לבסוף באליפות המדינה, ובצדק.

סגור לתגובות.