עת לארוז

בערב השנה החדשה, 31.12.11, הגעתי בפעם השנייה תוך שבוע לגרין ביי, וויסקונסין. הפעם לראות את הפאקרס נגד דטרויט ליונס. ה-BMW ששכרתי לקחה אותי לשם משיקגו תוך פחות מ-4 שעות. בדרך שמתי מוזיקה מזרחית בפול ווליום והרגשתי קצת מה זה להיות ערס.

בערב החלטתי לא לצאת לחגוג (אין ברים קרובים למלון) והלכתי לישון מוקדם. התעוררתי לבוקר לבן ומושלג. עם השנה החדשה, הגיע לוויסקונסין גם החורף. סוף סוף זכיתי לחוויית פאקרס אמיתית: 0 מעלות (עם רוחות שגורמות לזה להרגיש כמו מינוס 5), שלג. כיף.

הפעם הייתי פחות תחת הרושם הראשוני של האיצטדיון, ויכולתי להתמקד יותר במשחק. ישבתי במקומות קצת פחות טובים (אם כי, כפי שכבר כתבתי, הראות טובה מכל זוית), אבל בתמורה זכיתי לשבת בחברת אוהדים קצת יותר מסורים ופנאטיים (הכול יחסי, כן?). למשל, בניגוד למשחק הקודם, השכנים שלי היו פחות סובלניים לאוהדים של הקבוצה היריבה, והיציע התמלא החילופי עקיצות הדדיים בין האוהדים.

הפאקרס נתנו מנוחה לכוכבים הגדולים, ועלו עם ההרכב המשני. לא התאכזבתי, כי זה הפך את המשחק לצמוד ודו-צדדי. ההגנות הלכו לישון, וקיבלנו משחק משוגע עם תוצאה גבוהה (45-41 דרמטי לפאקרס בסיום), ועם מספרים לא כל כך שגרתיים. למשל: הקוורטרבק המחליף של הפאקרס, מאט פלין, חילק מסירות על 465 יארד, וגם מסר ל-6 טאצ׳דאונים. שיא מועדון של כל הזמנים, שאפילו ברט פארב הגדול וארון רודג׳רס הענק לא השיגו.

הפאקרס לא הצליחו לשמור על מאזן נקי מהפסדים, אבל סיימו את העונה הרגילה עם המאזן הטוב ביותר בתולדות הקבוצה – 1:15, וכמובן עם יתרון ביתיות לאורך כל הפלייאוף. והציפיות, כמובן, בשמיים. פשוט מדהים מה שעובר על הקבוצה הזאת מאז אמצע העונה שעברה, שבה עמדה עם הגב לקיר, התמודדה עם שני זעזועי מוח של הקוורטרבק שלה, ולקחה שישה משחקים ברציפות, שהפסד בכל אחד מהם היה שולח אותה הביתה, וגמרה עם גביע וינס לומברדי ביד. מאז זה רק הולך ומשתפר. אני חושב שאחד הדברים הקשים והמאתגרים בספורט, הוא לשמר הצלחה לאורך זמן; להביא את השחקנים מפוקסים ומרוכזים לכל משחק; להמשיך להמציא דרכים חדשות להפתיע את היריבות. ובפוטבול, שהוא משחק קשה ושוחק במיוחד, זה מאתגר שבעתיים, וזה מה שהופך את הקבוצה הנוכחית של הפאקרס לאחת הגדולות אי פעם. אליפות שנייה ברציפות (טפו טפו) תכניס את כל החבורה הזאת הישר להיכל התהילה של ה-NFL.

לפני כמה שבועות כתבתי כאן שצברתי העונה יותר שעות של פוטבול אמריקני מאשר כדורגל ישראלי. השבוע נשבר עוד שיא: נכחתי העונה ביותר משחקי פוטבול מאשר משחקי כדורגל. כבר שנים שאני מאוהב בתרבות הספורט האמריקנית, והשבוע נזכרתי למה. תודה לאמריקנים, שהזכירו לי שיש תשוקה לספורט שאינה כרוכה באלימות; שאפשר לשבת שלוש שעות באיצטדיון, ולא לרצות לצאת ממנו; שאפשר לקנות כרטיסים באינטרנט גם שלושה חודשים לפני המשחק וגם אם אתה בקצה השני של העולם. אני מכיר את הביקורת: שבספורט האמריקני אין נשמה ושהוא ממוסחר לעייפה (כי כדורגל אנגלי, למשל, אינו ממוסחר בכלל, כידוע), שהוא לא מחובר לקהילה (כי הרי אין חיבור גדול יותר לקהילה מלגיון זרים, שנרכשו בעשרות מיליוני יורו בכספו של איזה אוליגרך רוסי או סעודי). את כל המבקרים אני מזמין לבקר מתישהו בגרין ביי, וויסקונסין. רצוי בינואר.

לילה אחרון בגרין ביי. מחר אני חוזר לשיקגו, ומחרתיים הביתה. יהיה קשה לשוב לשגרת הספורט המעיקה שלנו. מזל שיש עוד חודש של פלייאוף ב-NFL לפנינו.
זה המקום להגיד שוב תודה עצומה לדנה אהובתי, ששיגרה אותי למסע הזה. יש לי כמה חודשים לחשוב איך להתעלות על מתנת יום ההולדת הזאת.

גלריית תמונות מהמשחק