ערכים? בערך

השיח הספורטיבי הוא שיח מאוד "אצילי". שיח של ערכים. יש בו מושגים כמו "רוח ספורטיבית", "הגינות", "כבוד ליריב", "הפסד בכבוד", "אחד למען כולם וכולם למען אחד", "הקבוצה מעל לכל", "מסירות", "נאמנות" וכו' וכו'.

אני חושב שאחד התפקידים של הספורט בתרבות, הוא לאפשר לאנשים לפרוק את היצר התחרותי שמפעפע בהם, אבל לעשות זאת בתוך מסגרת ידועה ומוסכמת של כללים. מישהו אמר פעם, בפראפרזה על אימרה מפורסמת אחרת, כי הספורט הוא "המשך המלחמה באמצעים אחרים". כלומר, הוא מאפשר לבני האדם לנתב את יצר המלחמה שלהם לתוך אפיקים "לא מזיקים", ולבטא את התחרותיות שלהם באופן מבוקר ובטוח.

מתוך כך אנו משליכים על התחרות הספורטיבית את כל אותם ערכים שלפעמים כל כך חסרים לנו בתחרות הקיום היומיומית שלנו. אנו נושאים את מבטנו אל הספורט בתקווה שלפחות שם הם תקפים ומיושמים. לא במקרה יש הרואים בספורט סוג של דת ובאיצטדיונים – מקדשים. כמו הדת, גם הספורט מציב מערכת שלמה של אתיקה ומוסר, המעניקה נחמה ומפלט מתלאות העולם הזה.

אבל גם הספורט, כמו הדת וכמו כל מוסד אנושי אחר, אינו חסין מפגיעתם הרעה של בני האדם. הרי בספורט עוסקים אנשים כמוני וכמוכם, ויהיה זה תמים מצידנו לחשוב, שחולשות האנוש הרגילות אינן משחקות בו תפקיד. כי היכן שבני האדם נמצאים, תמיד תמצאו גם קנאה וצרות עין, אופורטוניזם, אינטרסנטיות, צביעות ודו-פרצופיות, שקר ומרמה, תככנות, בטלנות, שנאת חינם וכיוצא באלה.

בדרך כלל נוח לנו לא לדעת על כל אלה. והאמת היא שלא קשה במיוחד להסב את מבטנו הצידה, כיוון שרוב הזמן הדברים האלה מתנהלים רק מתחת לפני השטח. אבל לעיתים לא רחוקות מדי מבצבץ הכיעור החוצה: למשל בעת הצגה מטופשת של שחקן, שנופל כמו מת לאחר ששחקן יריב ליטף אותו; למשל שחקן שאמר פעם (בגילוי לב מעורר הערכה, יש לציין), כי כאשר הוא לא בהרכב, הוא רוצה שקבוצתו תפסיד; למשל כאשר שתי קבוצות שזקוקות לתוצאה כלשהי, באורח פלא זו התוצאה שמושגת במשחק ביניהן; למשל באוהדים שמריעים להפסד של קבוצתם, כי זה דופק את היריבה העירונית (אוהדי לאציו במשחק נגד אינטר שלשום); או למשל כאשר נהג פורמולה 1 מתנגש בכוונה ביריב של בן-קבוצתו. לא חסרות דוגמאות.

אז מה אני רוצה לומר בעצם?
שאין לי כבר סבלנות ללהג המתחסד והצבוע הזה, שמשתלט על תקשורת הספורט בכל סוף עונה, סביב סוגיית ה"יתאמצו או לא יתאמצו". לא שהדיון עצמו לא חשוב וראוי – טוב שמדברים על זה וטוב שמקפידים לומר את הדברים הנכונים, אבל אפשר להוריד לפעמים את מסכת הצביעות ולהיות קצת יותר הגונים עם עצמנו – כי באמת, איך אנחנו יכולים לדרוש מספורטאים, אפילו מקצוענים, להתנהל על פי אמות מידה שאנחנו בעצמנו לא תמיד טורחים להתנהל לפיהן? הרי גם ההגונים ביותר בינינו מעגלים פינות פה ושם, חוטאים לפעמים בשקר לבן או באמירת חצאי-אמיתות. אז מה אנחנו מתגוללים על שחקנים שמחליטים לנוח קצת במגרש? מה הביג דיל?

אין ביג דיל. ואין סנקציות של ממש נגד שחקנים שלא מתאמצים במגרש. יש גם תחום אפור עצום בין הגינות ספורטיבית ללא רבב, לבין "מכירת משחק" או "פתיחת רגליים". אבל טיבם של איזורים אפורים להישאר כמעט תמיד אפורים – כלומר מעורפלים ונתונים לפרשנות וספקולציות. שחקנים שמחליטים לצעוד לתוך התחום האפור הזה, צריכים לקחת בחשבון שתמיד תרחף עננה מעל למעשיהם. מתישהו הם יצטרכו לתת את הדין למישהו: למעסיק שלהם, ללקוחות (האוהדים), לחבריהם לקבוצה, לעצמם, להיסטוריה. אם הם לקחו את כל אלה בחשבון והחליטו שהדבר הראוי לעשות הוא, ובכן, לא לעשות – אשריהם.

לכן אני מסרב להתרגש מהשאלה אם שחקני מכבי ת"א נתנו את המשחק למכבי חיפה אמש, או אם שחקני מ.ס. אשדוד שמרו על הרגליים למשחק הגביע, במשחקם נגד הפועל ת"א. אם הייתי חושד שלספורטאי המצוי יש את היכולות האנליטיות והמנטליות לבצע שקלולים מורכבים כאלה, אולי הייתי טורח להתרגש, ומשתדל לא לפהק כאשר הנושא הזה עולה שוב לדיון.

אבל אין לו, אז אני לא.
אז לא חשוב.

והנה, גם אני השתמשתי בספורט כדי להרביץ קצת מוסר. ההבדל הוא שאני יודע את הסוד הנורא והכמוס של דת הספורט – שספורט זה לא באמת דבר חשוב, ושזכייה באליפות זה עונג גדול (ומנגד: פספוס של אליפות זה מכאיב ומרגיז), אבל זה הכול, לא יותר מזה. וכשמבינים את זה, חוזרים לפרופורציות. ואולי כשגם ספורטאים מקצוענים יבינו את זה, הם ייזכרו למה הם נמצאים שם מלכתחילה – בשביל הכיף. כי זה כיף לנצח בתחרות, וזה כל מה שצריך להדריך ולהמריץ אותם במגרש – לא השאלה מי תזכה באליפות, לא מה יגיד המאמן או איך יגיבו האוהדים, לא החוזה לעונה הבאה, ולא מה יכתבו עליהם בעיתון.

אשרי המאמין.

Related Post

4 Replies to “ערכים? בערך”

  1. ללפיטת הביצים של איציק זוהר על ידי ברקוביץ וכמעט הוצאתו מהאפשרות להיות בועד הורים, אתה קורא מבוקר ובטוח?

    ואגב, נהג פורמולה, מיכאל שומאכר (שנראה לי שתאהב אותו בגלל שהוא גם גרמני וגם טכנוקרט בונקריסט) דאג להתנגש ביריב שלו בכוונה במהלך מירוצי הדירוג כיוון שאחרי שהבטיח לעצמו את המקום הראשון רצה לגרום ליריב שלו למיקום נחות יותר ובכך לתפוס פער בהתחלה. ציינתי שאני לא חובב גדול שלו?

    תצמע, גם הכדורגל היא תמונת מראה ואכן היה נפלא אם היינו מצליחים לכסות גם את השטחים האפורים אבל יש דברים שנכנסים לקטגוריית האחריות האישית.

    בתואר הראשון עשיתי קורס על מוסר ועסקים כשהדפים הראשונים הוקדשו לשם הקורס, מוסר ועסקים ולא מוסר בעסקים.

    ויש דברים שלא נוכל לכסות, אם חברה תורמת לקהילה, איך נדע אם עשו זאת מתוך שאיפה ליח"צ או באמת מתוך רצון טוב לעזור?

    הכל טמון בכוונה, כמו שאמר עמנואל קאנט, אבל את הכוונה יודע רק זה שעושה ואנחנו נדע את זה רק אם יש לו פה גדול…

  2. לא אמרתי שזה באמת מבוקר ובטוח, אמרתי שזו הכוונה.
    חוץ מזה, נראה לי שמבין כל הפרקטיקות האנושיות, הספורט שייך לאלה שגובות מעט מאוד קורבנות בנפש. אפילו מקלחת מסוכנת יותר ממשחק כדורגל….

    אני מכיר את המקרה של שומאכר, אבל הרמיזה שלך לא במקום. ואני גם לא אוהב את שומאכר (בחיי, אתה יותר גזען ממני).
    המעשה שלו היה מלוכלך ובלתי ספורטיבי. יש גבול ברור (לדעתי הוא ברור, אולי יחלקו עלי) בין להיות בונקריסט וטכנוקרט, אבל ספורטיבי, לבין להיות מלוכלך ולא-ספורטיבי, ולסכן את היריב שלך (ובמקרה של פורמולה 1, כשאתה "מתקל" את היריב שלך, אתה לא רק מסכן את עצם השוק שלו, אלא את החיים שלו).

Comments are closed.