סדר לי סדרה

מסורת היא דבר חשוב בספורט. היא הבסיס לתרבות הזאת, לאגדות הגדולות שהיא מייצרת, לשושלות, לגיבורים. כל עונה אנו עדים למאבקים גדולים, למלכים חדשים שמוכתרים ולישנים שיורדים מהבמה. אבל כדי ליהנות מהדרמה הזאת, יש צורך בבסיס מסורתי איתן ועקבי. הבסיס הזה הוא שמאפשר לנו לומר בסיום עונה מאכזבת "לא נורא, תהיה עוד עונה", ולהמתין בסבלנות ובציפייה לחזרה מהפגרה.

אבל קשה לייצר מסורת כאשר מיטב המוחות העסקניים באירופה, וגם פה במזרח התיכון, מתעקשים להמשיך ולעשות ניסויים בפורמטים של הטורנירים השונים. לפעמים נדמה לי שכל תכליתם של השינויים היא לתת לעסקנים תחושה שהם עושים משהו, וזה אולי נכון, אבל זה לא הכול. הכוונה שעומדת מאחורי משחק הפורמטים הזה היא בדרך כלל טובה: לנסות לייצר יותר דרמה, יותר מתח, וכמובן יותר רייטינג וכסף. הבעיה היא שמנסים לתקן מצד אחד, אבל מקלקלים מהצד האחר. זה לא בדיוק "ידידותי למשתמש" אם בתחילת כל עונה, האוהד המצוי צריך לשבור את הראש מול התרשימים בעיתון ובאתרי האינטרנט כדי להבין את המסלול שצפוי לקבוצתו.

ואני כבר לא מדבר על הפארסה של ה"לוזון ליג", שתקפה רק במדינה אחת לא כל כך חשובה. גם על ליגת העל בכדורסל והויכוח בין ה"סדרתיים" (להלן: מכבי ת"א) ל"פיינלפוריסטים" (להלן: כולם חוץ ממכבי ת"א), נכתבו ונאמרו כבר מספיק מילים. חוץ משתי הליגות המשעממות הללו, גם ליגת האלופות עוברת "רענונים" כל כמה שנים, וכך גם היורוליג. וזה מוביל אותי לעניין שלשמו התכנסתי: הערב הסתיימה העונה האירופית של מכבי ת"א, ואם יש מסקנה מלומדת אחת שניתן להוציא מהסדרה הזאת (חוץ משאלן אנדרסון הוא שכונה), היא שאין כמו הסדרה. אפילו הייתי מרחיק ואומר בפקאצית שהסדרה שולתתתתת (!!!!1 וגו').

קצת מוזר, הפורמט הנוכחי של היורוליג. הוא נכנס לתוקף בעונת 04/05 עם סדרות של שלושה משחקים ברבע הגמר, ועודכן לסדרות של 5 משחקים בעונה שעברה (לפני כן שיחקו שני שלבי בתים, וקפצו מהטופ-16 ישירות לפיינל פור). הפורמט הנוכחי הוא מין יצור כלאיים, ללא ספק גם הוא זמני, הכולל שני שלבי-בתים, הצלבה עם סדרות, ופיינל-פור של נוק-אאוטים. כאילו החליטו שם לא להחליט, או שבחרו באיזו פשרת אמצע מסריחה שכרגיל לא טובה לאף אחד.

יתרונותיה של שיטת הסדרות ידועה. חוץ מכך שהיא הכי הוגנת מבחינה ספורטיבית, היא גם עושה את העבודה היטב באגף של הדרמות והמתח. אם המטרה היא רייטינג וכסף, ואם הדרך לשם היא מתח ועניין, אז הנה המפתח. נכון שהליגה הישראלית נטשה את הסדרות לטובת הפיינל-פור, דווקא כדי לשמור על דרמה ומתח עד הרגע האחרון, אבל אנחנו לא מדברים פה על הילדים שחורגים לאלוהי הכדורסל, או על מכות חשמל לגוססים וכוסות רוח למתים.

הסדרה של מכבי ופרטיזן, אפילו שהסתיימה כבר במשחק הרביעי, הדגימה זאת היטב והזכירה לנו שוב למה ראוי לשקול להרחיב את השיטה גם לחצי הגמר ולגמר (אגב, היורוליג בעונותיה הראשונות, ב"תקופת הפילוג", שוחקה כך). גם בלי משחק אחרון ומכריע, ואפילו עם כדורסל מכוער למדי, זו היתה סדרה מותחת ועצבנית, כראוי למעמד.

שאני אזכיר את ה-NBA? כבר האשימו אותי בעבר באמריקנופיליות ספורטיבית, ונכון שתרבות הספורט שם היא שונה, ושענפי הספורט הפופולריים שם אינם פופולריים כמעט בשום מקום אחר. אבל אנחנו לא מדברים רק על ספורט, אלא גם על טלויזיה, בידור, רייטינג ועשיית כסף – ובאלה הדודים מאמריקה מבינים יותר טוב מכולם.

ב-NBA מיושמת שיטת הסדרות בפלייאוף מאז ומתמיד – מהיווסדה של הליגה ב-1947. מאז, השינויים בפורמט היו רק הגדלת מספר הקבוצות והארכת הסדרות (יש לציין עם זאת כי סדרת הגמר תמיד היתה בת 7 משחקים). אגב, ה"עדכון" האחרון בפורמט היה ב-2007, אז הוארכו סדרות הסיבוב הראשון של הפלייאוף מ-5 ל-7 משחקים. בקיצור: מסורת. טיפה פחות בקיצור: אם זה עובד, אין צורך לתקן. ואם זה עובד שם, אין סיבה שזה לא יעבוד גם פה. או שם. כלומר, באירופה. רק תנו לזה זמן. (המלצת קריאה: הערך NBA Playoffs בוויקיפדיה).

Related Post