מכה בכנף

אם יורשה לי להכניס אתכם רגע למעבה אישיותי המופרעת, אז דעו כי אחד הפחדים הגדולים ביותר שלי ככותב, זה לצאת אידיוט ביום המחרת. למשל, יום אחרי שקרעתי לגזרים איזה ספורטאי או קבוצה, הם פתאום ייתנו איזו הצגה. או שבוע אחרי שכתבתי איזה ניתוח והערכה מלומדים אודות אירוע כלשהו, יתנפצו נבואות השוטה שלי לרסיסים זעירים.
לא משנה שציבור הקוראים הרבה יותר סלחני ממה שחושבים – זה אני שלא סלחני כלפי.

לפיכך, אני אסיר תודה לנסיבות שמנעו ממני לעדכן את הבלוג הזה בשבועות האחרונים. למשל, ביום חמישי, ניסחתי בראשי טור הלל למכבי חיפה, לאחר הניצחון המפואר והמוחץ על סטיאווה בוקרשט (0:5). בסוף לא העליתי אותו על הכתב, וטוב שכך, כיוון שאתמול נמחצה המוחצת מחיפה על ידי קרית שמונה (3:0), תוצאה שלפחות לטעמי, היתה הופכת על פיהן את כל המחמאות שתכננתי לעטוף בהן את מכבי חיפה.

לשמחתי לא צפיתי במשחק של חיפה אמש. אבל אני חושב שלא צריך לצפות כדי להבין שמדובר בתוצאה המעידה על חוסר הכנה וחוסר מקצועיות. אין שום סיבה אחרת שמכבי חיפה תפסיד בתוצאה הזאת לק"ש. גם הכרטיסים האדומים לאייל גולסה וחן עזריאל, מריחים כמו תסכול ובריחה מאחריות. גם כן לא מקצועי. וכדי להוסיף על כך, היום צוטטו שחקנים כאומרים ש"העומס באימונים גומר אותנו". נו באמת, תנסו לפחות לשמור על מראית עין של מקצוענות ותסתמו את הפה. ואם יש לכם מה להגיד, תגידו את זה למאמן ולצוות המקצועי, לא לעיתונאים.

אבל לא צריך לדאוג למכבי חיפה. אמנם אני שוב מסתכן עם תחזיות והערכות, אבל הפעם זה סיכון מחושב מאוד. אני לא יודע אם הירוקים יזכו השנה באליפות, או אפילו יתמודדו עליה עד המחזורים האחרונים, אבל כרגיל, בדבר אחד אני בטוח (טוב, כמעט בטוח, בכל זאת כדורגל ישראלי): מדובר במשבר זמני, בתקופה לא נעימה, שאינם מעידים בשום צורה על שבר במותג ששמו מכבי חיפה. השיטה אותה שיטה, הניהול אותו ניהול, ומחלקת הנוער ממשיכה לייצר שחקנים. גם אם כרגע העסקים קצת צולעים, הספינה של יעקב שחר תמצא את הדרך החוצה מהמיצרים האלה (אני מאוד פיוטי לאחרונה).

ירוק עולה

לפחות אפשר להתנחם בינתיים בביצועים של קבוצה ירוקה אחרת, בצד השני של העולם. אתמול הצלחתי להחזיק מעמד עד סופו של המשחק בין גרין-ביי פאקרס למינסוטה וייקינגס (27:33). הפאקרס כבר במאזן של 0:7 – הקבוצה היחידה ב-NFL שעדיין לא הפסידה העונה. גרין-ביי, עוד קבוצה שמצאה נוסחה שעובדת לאורך עשרות שנים, מביאה העונה לשיא את העוצמה שלה: לא משנה אם היא בפיגור או בהובלה; לא משנה אם זה המשחק החמישי או השישי ברציפות שהיא לא מפסידה – היא תמיד נראית אותו דבר בדיוק. בדיוק ההפך מהירוקים שהוזכרו למעלה.

כלל ידוע הוא שככל שמנצחים עוד ועוד משחקים ברציפות, כך הופך הניצחון הבא לקשה יותר. ככל שמנצחים, כך מתגבר הפחד מפני ההפסד הראשון, ובמקביל מתגברת המוטיבציה של היריבות להיות זו שתנחיל את הפסד הבכורה. הפאקרס עומדים בינתיים במשימה בכבוד, וזה מרשים במיוחד כשמחברים לזה את סיום העונה שעברה, שבה זכתה באליפות לאחר שניצחה ברציפות ששה משחקים, שהפסד בכל אחד מהם היה גומר לה את העונה. הרבה אופי (של אלופים), המון ביטחון וכמובן – מקצוענות, מקצוענות, מקצוענות. ממליץ למאמנים שלנו להרחיק קצת, ואת ההשתלמויות שהם תמיד משוויצים בהם, לקיים ב-NFL ולא במנצ׳סטר וכאלה. בטח לא במנצ׳סטר…

1 thought on “מכה בכנף

סגור לתגובות.