מי לוזר?

האירוע שהכי ריגש אותי בגמר ליגת האלופות שהתקיים אמש, התרחש למעשה כמה שבועות לפני הגמר, כאשר נקבע שהמתמודדות בו יהיו באיירן מינכן וצ'לסי. לא משום שאני חסיד גדול של מי מהקבוצות האלה, אלא משום שאני תמיד נהנה כאשר המציאות הטורנירית מסרבת להתיישר לפי תחזיות וציפיות האוהדים והפרשנים – כמו שהיה לפני שנתיים, כשאינטר ובאיירן עלו לגמר, וכפי שלא ארע בעונה שעברה, כשקיבלנו את הגמר המשעמם מכולם בין ברצלונה למנצ'סטר יונייטד.

במילים אחרות: אני תמיד נהנה הנאה גדולה מנפילתן של חביבות הקהל. ואם נקרא לילדות בשמותיהן: ברצלונה, ריאל מדריד, מנצ'סטר יונייטד (שהדחתה המוקדמת עינגה אותי במיוחד) – איפה אתן וכוכביכן, ואיפה באיירן וצ'לסי. המשחק אמש הפגיש לא רק שתי קבוצות "אנדרדוגיות" (נניח), אלא גם שתיים שבנו לעצמן שם של לוזריות גדולות במעמדים האלה. לכן, הנאתי מהמשחק אמש ומהתוצאה שלו היתה מובטחת עוד בטרם שריקת הפתיחה. הדרמה הגדולה בסיום היתה רק בונוס. שתי הלוזריות הגדולות של ליגת האלופות מנסות לנער את הקוף מהגב – בעיניי זה הרבה יותר מרגש ומעניין מעוד "סופר קלאסיקו", או איך שאתם לא קוראים לזה.

לפני שנגיע לאלופה הטרייה, בואו נדבר על המפסידה. אחרי ההפסד אמש, באיירן מינכן "ניצחה" במאבק על תואר הלוזרית הכי גדולה של ליגת האלופות: ב-20 שנותיו של הטורניר במתכונתו הנוכחית, העפילו הבווארים לארבעה גמרים, והפסידו בשלושה. שניים מהם באופן כואב במיוחד – אחד בתוספת הזמן ואחד בפנדלים ובאיצטדיון הביתי. הגרמנים תמיד מנצחים? ובכן, הכלל הזה כנראה אינו תקף כאשר "נותנים להולנדי לבעוט פנדל בהארכה", כפי שסימס לי אחי אמש. כנראה שהכלל "הגרמנים תמיד מנצחים" נכנע הפעם לכלל "ההולנדים תמיד מפסידים בפנדלים".

וההולנדי הזה הוא הדמות הטראגית של הערב הזה. הוא כל כך רצה, אריאן רובן, וכל כך השתדל והתאמץ, ושוב מצא את עצמו יושב על הדשא בפנים עגומות, כשהמדליה הכסופה המבאסת תלויה על צווארו. אני יודע שאין "מגיע" בכדורגל, אבל קיבינימאט, הגיע לרובן ולבאיירן, ששיחקה פשוט נהדר, ונכנעה לחוסר המזל.

בכל מה שנוגע לאטרקטיביות, באיירן עומדת היום בשורה אחת עם ברצלונה, מנצ'סטר יונייטד וריאל מדריד. הכדורגל שלה יפהפה. היא רק לא מקבלת כאן את הכותרות ואת זמן האוויר שמקבלות הגדולות של ספרד ואנגליה. עונה אחר עונה מתברר שהבונדסליגה היא הליגה הטובה, המעניינת, המלהיבה והשוויונית בתבל. אולי כדאי להתחיל לכוונן מחדש את הצלחות.

אם כלל "הגרמנים תמיד מנצחים" לא הוכיח את עצמו אמש, הרי שקלישאת "לב ונשמה חשובים מכסף" עדיין בתוקף. במשך שנים שפך רומן אברמוביץ' בצ'לסי סכומי כסף, שיכלו להכניס כמה מדינות עולם שלישי ישירות ל-OECD. זה בקושי הביא לו את אליפות אנגליה. והנה, בזמן שנחשולי כסף שוב זורמים בפרמיירליג ולא לכיוון של צ'לסי, ודווקא כשהכחולים בנסיגה, והכוכבים הגדולים מזדקנים, והמאמן הוא סוג של ברירת מחדל, היא מביאה לו פתאום את הגביע מול קבוצה עדיפה. צ'לסי לא התפתתה למשחק המהיר וההתקפי של באיירן. היא הכירה בנחיתותה, נלחמה בהגנה, חיכתה מאחור ועקצה ברגע הנכון. גם המזל (ופטר צ'ך הענק) עזר.

מה שמעניין זה שהבוקר כמעט לא שמעתי או קראתי טרוניות כנגד המשחק ההגנתי של צ'לסי אמש. תארו לעצמכם שז'וזה מוריניו היה עדיין המאמן של הכחולים – כולם היו בוכים הבוקר שהוא "גנב" את הגביע. כנראה שבונקריזם הוא עניין של פרסונליזם. או מה.

קשה לומר על צ'לסי שהיא אלופה ראויה. אבל כבר הבנו מזמן שבטורנירים האלה לא זוכה הטובה ביותר לאורך זמן, אלא מי שהיתה הכי טובה ברגע הנכון. ובכלל, למרות שיחס ההימורים לפני המשחק נטה נגד צ'לסי, הזכייה הזאת לא היתה בבחינת הפתעה גדולה. יש קבוצה קטנה מאוד של מועדונים שיכולים לראות בעצמם ראויים לתואר "אלופי אירופה", וצ'לסי היא אחד מהם. מתישהו היה צריך להגיע התור שלה.

6 thoughts on “מי לוזר?

  1. רועי מ

    היה גמר מעולה. הרבה זמן לא ישבתי מרותק למסך לאורך כל המשחק כפי שהיה במוצ"ש האחרון.

    זה ידוע שאין מגיע בכדורגל. לא תמיד הקבוצה שתנצח היא זאת ששיחקה טוב יותר.
    למרות זאת, צ'לסי ראויה לכל המחמאות. ההצלחה שלה פשוט מדהימה. הם הפכו פיגור של 3 שערים בשמינית הגמר נגד נאפולי, הם הצליחו להדיח את ברצלונה (בלי להפסיד באף משחק) והם גברו על באיירן במגרשה הביתי בזמן שחצי משחקני ההרכב שלהם כלל לא שיחקו. שאפו.

    ליבי עם אריאן רובן. זוהי הפעם החמישית בשנתיים האחרונות בה הוא מפסיד במשחק מכריע על תואר. שחקן נוסף שראוי לאיזכור הוא שווינשטיגר. הוא האחרון בבאיירן שהגיע לו להחמיץ את הפנדל המכריע.

    מי יתן ולפחות אחד מהם יזכה לשמוח קצת אחרי היורו הקרוב.

  2. רועי מ

    דבר נוסף שציינת ושכחתי להתייחס אליו, הוא עניין טקס חלוקת העיטורים בסיום המשחק. מישהו חייב לבטל במידי את קיומו של "פרס הניחומים" שנקרא מדליות הכסף. ואם אפשר, באותה הזדמנות, להחזיר את הנפת הגביע הקבוצתית למרכז המגרש.

    1. ישי רוזנבאום

      אני לא מסכים.
      הענקת מדליות למפסידים באה להביע הערכה על מאמציהם והיא בהחלט פרס ניחומים. בלי מרכאות. זה מסוג המחוות האציליות שקיימות בספורט, שבאות לבדל אותו מהחיים האמיתיים והאכזריים, שבהם מי שמפסיד (כסף, בית, במלחמה) פשוט נזרק הצידה ונשכח.

      לגבי טקס הנפת הגביע – היתה ויש ביקורת על הטקסים במרכז המגרש, בגלל שלוקח המון זמן להקים את הבמה הזאת שעליה מעניקים את הגביע.

      העלייה ליציע מקורה בגביע האנגלי (טורניר הכדורגל הכי ותיק בעולם) – כי ברור שהמלכה לא תרד לדשא להעניק את הגביע, אלא השחקנים והמאמנים הם שעולים אליה.
      לטעמי העלייה ליציע מכובדת יותר ומחוברת לשורשים של המשחק, גם אם חבורת העסקנים שיושבת שם לא ראויה לכבוד הזה.

  3. גדי

    גם אני נהנתי מהמשחק על אף או בעצם, בזכות זה שהוא הוכיח את טענתי הנצחית שהכל מתוכנן מראש… שזה טוב, אגב, לפחות במקרים בהם התסריט כתוב כמו שצריך.

    לעניין רובן, פה בהולנד לא מפסיקים השנה לרגע לחפור בענייני רובן. זה התחיל במאבק שלו בעיתונים גרמנים שיצאו נגדו, זה נמשך בפנדל שהחמיץ לבאיירן את האליפות, ולסיום (זהו, שלא) הפנדל הנ"ל כשתוך כדי כך שזורות חפירות שקשורות לנבחרת.
    אתמול ההילולה הגיעה לשיאה במשחק של באיירן מינכן נגד נבחרת הולנד, שהיה בעצם פיצוי שבאיירן דרשה (!) מהולנד על הפציעה של רובן אחרי אליפות העולם, שע"פ הרופא של באיירן, נגרמה בגלל הטיפול שקיבל לפני האליפות כדי שיוכל לשחק. כל זה קרה עוד בימי ואן-חאל, הרבה לפני שבבאיירן ידעו איך העונה הזאת תראה ומה יהיה תפקידו של רובן בה.
    בקיצור, הארוע הזה אתמול, שהצליח למשוך 33,000 צופים לאליאנס ארינה היה מביך אם לא מביש, ואני לא יודע למי יותר, להתאחדות ההולנדית או לבאיירן. זה כמובן היה גם המצע האידיאלי לכל חופר מצוי לטחון במשך 3 ימים על רובן. הוא כמובן גם עלה לשחק רבע שעה כדי שלאוהדי באיירן שהטריחו את עצמם למשחק תהיה הזדמנות לשרוק לו בוז.

    השורה התחתונה היא, כמו שסיכם את זה ואן באסטן אתמול בשני משפטים:
    "שחקן גדול רואה את עצמו לא כמי שהחמיץ את הפנדל, אלא כמי שהעז לבעוט אותו בפני 300 מיליון איש"
    והשני: "זהו ללא ספק שפל ספורטיבי בקריירה של שחקן, אבל זה כל מה שזה, אם אתה לא מסוגל להתגבר עליו לעולם לא תגיע לשיא"

    בנאלי, אבל נכון. כמו הכדורגל.

    1. ישי רוזנבאום

      חזקה מאוד, האבחנה של סן מרקו.
      כולנו מסתלבטים על רובן וטרי (שמעד והחמיץ פנדל מכריע בגמר) וכאלה, אבל לכל אחד מאיתנו היו הרי נופלות הביצים לנעליים במעמד דומה.
      זה מזכיר לי שבקריירת הכדורסל הקצרה שלי, מעולם לא הצלחתי לקלוע סל אחד בזריקות עונשין – בגלל הלחץ. ואני מדבר איתך על האולם בקיבוץ לעיני 30 צופים במקרה הטוב.

סגור לתגובות.