הקוראים הקבועים של הבלוג הזה, אם עוד נשארו כאלה, תוהים בוודאי מה העיר אותי מתרדמתי בת השנתיים והביא אותי לכתוב כאן שוב. אז האמת היא, שההתעוררות לא חלה ברגע אחד, אלא נמשכת כבר מספר חודשים, ואחרי כמה פוסטים שהתחלתי לכתוב ולא סיימתי, מצאתי סוף סוף את הזמן לשחרר אחד. מה שאני מנסה לומר זה שאין חשיבות מיוחדת לעובדה שדווקא הפוסט הזה עלה ודווקא עכשיו. עם זאת, למרות שהוא עוסק ביורו 2016, הנושא כמובן עקרוני ורחב יותר.
וזה העניין: מאז תחילת הסיבוב האחרון של שלב הבתים ביורו, אני הולך לישון לאחר המשחק של הערב בתחושת חמיצות מסוימת. אני אפילו לא יודע למה אני עדיין מפתח ציפיות, נאיבי שכמותי, שהרי כולנו מכירים כבר את הריטואל: כששתי קבוצות זקוקות לתוצאה מסוימת כדי להעפיל לשלב הבא, ״באורח פלא״ זו גם התוצאה שמושגת במשחק. זה התחיל עם ה-0:0 הכה צפוי בין צרפת לשווייץ, שאפשר היה להבחין בו מקילומטרים מהשנייה שבו נשרקה שריקת הסיום של המחזור השני בבית הזה. זה המשיך עם ה-0:0 בין אנגליה לסלובקיה, שגם הוא נראה כנחתם, נסגר והוסכם מראש. ואמש אפשר היה להבחין בבירור בנפילת המתח במשחק בין ספרד לקרואטיה, מהרגע שבו הגיעו הדיווחים על השער השני של טורקיה נגד צ׳כיה. לפחות במשחק בין ספרד לקרואטיה נפלו שערים והתפתחה איזו דרמה קטנה.
כפי שכתבתי במהלך אחד המשחקים לזה שאני בדרך כלל מתכתב איתו במהלך משחקים: אם כבר מסכמים מראש על תיקו, לפחות שיסכמו על תיקו עם שערים.
אז מה בעצם הסיפור הגדול? האמת שאני לא בטוח שאני יודע. הסיבות לתופעה ידועות: העונה ארוכה ומתישה, השחקנים עייפים, המאמנים רוצים לשמור כוחות למשחקים הבאים ולמה בעצם להתאמץ כשהמטרה כבר הושגה. עד כאן זה בסדר, אם לא לוקחים מרכיב מאוד חשוב והכרחי: הקהל. יש בוודאי ביציעים כמה וכמה אנשים ששברו חסכונות כדי להגשים חלום קטן-גדול ולצפות במשחק של נבחרתם האהובה בטורניר גדול, ואולי גם לקחו איתם את הילדים לטיול חלומי בצרפת, וקיבלו חבורה של מיליונרים שעושים טובה שהם בכלל עולים על כר הדשא. משחק כזה בוודאי לא מגיע לאנשים האלה. והוא גם לא מגיע לנו, הצופים הנייטרליים בבית, שמתמרנים בין העבודה למחוייבויות החברתיות כדי לשבת בבית או בפאב ולנקות את הראש מול משחק כדורגל. ושיהיה ברור: אני לא חושב שהשחקנים לא רוצים לנצח, או לא רוצים להבקיע, אבל איכשהו המוטיבציה והמחוייבות נכנסים להשהייה במשחקים האלה. וזה בוודאי לא מה שהאוהדים, ששילמו הרבה כסף כשד להיות ביציע, רוצים לראות.
ואני מאשים כמובן לא רק את השחקנים והמאמנים. החשודה או האשמה המיידית היא כתמיד אופ״א – בראש ובראשונה בחמדנות ובתאוות הבצע חסרת הגבולות, שהיא המקור לעונה העמוסה והמתישה שעוברים השחקנים. החמדנות היא גם זו שהביאה להגדלת מספר הנבחרות בטורניר, שאינה בהכרח דבר בעייתי כשלעצמו, לטעמי, אבל היא זו שיוצרת את השיטה המעוותת, לפיה רוב הקבוצות (4 מ-6) שמסיימות במקום השלישי עולות גם הן לשלב הבא. העובדה שגם המקום השלישי עשוי בסבירות גבוהה להוליך לשמינית הגמר, הופכת את הסיבוב האחרון בשלב הבתים להרבה פחות דרמטי, ומגדילה את הסבירות למשחקים שתוצאתם ידועה מראש. היא גם הופכת את המקום השני בבית ליותר אטרקטיבי בהשוואה למקום שני בשיטה שבה רק המקום הראשון והשני ממשיכים הלאה. וכך גם נבחרת ״גדולה״ (נניח) כמו אנגליה מוכנה להסתפק במקום השני, העיקר להמשיך הלאה.
וסליחה שאני מתעכב על הנקודה הלכאורה-זניחה הזאת, אבל למה הדבר דומה? נניח שאני ועוד שבעה חברים מארגנים משחק פוקר, שבו כל אחד מכניס לקופה סכום מסוים. בסיום המשחק, הקופה מתחלקת שווה בשווה בין שלושת השחקנים שסיימו עם הכי הרבה צ׳יפים. יום אחד מציע אחד החברים שהקופה תתחלק בין חמשת הראשונים, במקום בין שלושת הראשונים. ברור שזה יהפוך את המשחק להרבה פחות מעניין, ויוריד את המוטיבציה של השחקנים, ואולי גם יהפוך את המשחק שלהם לפחות הרפתקני ונועז, ויותר ״בונקריסטי״. כאמור, העיקר לסיים בין ששת הראשונים. הבנתם את המשל. ההבדל הוא שהמקרה ההיפותטי הזה, לו התקיים, היה מעניין רק אותי ואת חבריי, בעוד אליפות אירופה מרתקת מיליונים ברחבי העולם. זו דוגמה מצוינת לנקודה שבה נחצה הגבול והחמדנות פוגמת בתחרות, ושולחת אותי – ומן הסתם גם אחרים – לישון עם תחושת חמיצות מסוימת. לא סוף העולם, ברור שלא, אבל אולי הסבר חלקי לעובדה שהבלוג הזה כבר כמעט ולא מתעדכן.
ועד הפעם הבאה…
ברוך השב. אתה צריך לנער את החלודה, ויפה שעה אחת קודם. פעם היית נושך ובועט – היום אתה כותב מה שכל עיתונאי ביבשת אומר בשבוע האחרון…
אני לא קורא עיתונים, לא מהיבשת ולא מהפריפריה הנחשלת שלה במזרח התיכון, אז אין לי מושג מה העיתונאים אומרים. ממליץ לך גם.
אז אני מבין שעשיתי בשכל שחיכיתי לשמינית הגמר כדי להצטרף לצפייה…..
עכשיו יש על מה לשחק.