לפעמים הדוב אוכל אותך

כבר שבוע בערך שאני מנסה להעלות כאן פוסט תחת הכותרת "דברים שלמדתי באמריקה", לסיכום המסע שלי לגרין ביי ושיקגו. מכל מיני סיבות טכניות עדיין לא הצלחתי לפרסם אותו, ובינתיים החיים ממשיכים, וגרין ביי פאקרס, שסיפקו לי ימים קסומים רק לפני שבועיים-שלושה, הסבו לי הלילה מפח נפש עם הפסד מבאס לניו יורק ג'איינטס בפלייאוף.

אבל האמת היא שקשה להתאכזב מהתוצאה כשלקבוצה שלך לא הגיע בכלל לנצח. היא אפילו לא היתה קרובה לזה, ובדיעבד אני די מופתע שהם נשארו בתמונה, לפחות תיאורטית, עד הרבע האחרון. זה היה אחד המשחקים הגרועים של הפאקרס, לא רק העונה, אלא בשנים האחרונות. הכול הלך הפוך. נראה כאילו אחרי עונה מופלאה של 15 נצחונות מול הפסד בודד, כל הטעויות האפשריות של עונה שלמה, כל איבודי הכדור, הפאמבלים, הסאקים, הבליצים הכושלים בהגנה, בעיטות האונסייד הלא-מוצלחות – התנקזו למשחק אחד, ועוד כזה שאין ממנו חזרה.

מנגד, הג'איינטס הוכיחו שוב את המסורת הווינרית שלהם. כמו שכתבתי פה בעבר יותר מפעם אחת – אלופים אמיתיים הם אלה שיודעים להתעלות בדיוק ברגע הנכון, ולא להשתנק במאני טיים. אני לא יודע אם הג'איינטס יצליחו לשחזר את האליפות המדהימה מ-2007, אבל הם הוכיחו שוב שהם עשויים מהחומרים הנכונים. לפני כמה שנים, כשארצ'י מאנינג, אביו של איליי מאנינג, הקוורטרבק של הג'איינטס, אמר שבנו צריך לשחק רק בשוק גדול כמו ניו יורק, אני מניח שהיו כמה חברים בגרין ביי (ובערי שדה אחרות בארה"ב) שנעלבו עד עמקי נשמתם. אז השחצנים מניו יורק הגיעו לפריפריה, והראו, לפחות הפעם, שהכסף שלהם נמצא במקום שבו נמצא הפה שלהם, כמו שהאמריקאים אומרים.

המשחק אמש (וגם המשחקים האחרים בפלייאוף) הוא (עוד) תעודת כבוד ל-NFL. הוא היה הוכחה נוספת (בהנחה שמישהו זקוק לזה) לכך שזו הליגה האיכותית, השוויונית והמעניינת בתבל. אני מודה שהייתי קצת שאנן וזחוח לפני המשחק, וחשבתי שהפאקרס יטאטאו את המאנינגים וידלגו מעליהם בקלות. אולי זה היה גם הלך הרוח בחדר ההלבשה של גרין ביי. ככה זה כשהכול הולך לך בקלות העונה. הפאקרס, שלא שיחקו משחק רציני כבר כמה שבועות, לא הגיעו למשחק אמש עם אותה נחישות ותחושת "הכול או כלום" שאמורה ללוות משחק פלייאוף. בעונה שעברה, כשהקבוצה עמדה ששה משחקים עם הגב לקיר, עם קוורטרבק שמתאושש משני זעזועי מוח, זה נראה אחרת לגמרי.

הג'איינטס עשו לפאקרס, את מה שהפאקרס עצמם עשו בעונה שעברה: באו קטנים ויצאו, ובכן, ענקים. ככה זה: לפעמים אתה בצד של המחמאות, ולפעמים בצד של התירוצים. כמו שאומר הפתגם הישן: "פעם אתה אוכל את הדוב, ופעם אחרת הוא אוכל אותך", או משהו כזה. וזה, אם תרצו, סוג של נחמה.

ועניין אחרון: מכיוון שפוסט הסיכום שלי מהמסע לגרין ביי טרם עלה, אני מזמין אתכם בינתיים להציץ באלבומי התמונות שלי:
פאקרס-ברס | פאקרס-ליונס | מבט על שיקגו

.