למות עליו

פורטוגל

הולנד

מפי הסוס: סגנית אלופת העולם מגיעה, כהרגלה, עם ציפיות ששוות בגובהן לחששות. הולנד יכולה לרוץ עד הסוף, אבל עם הבית האכזרי הזה היא עלולה גם ללכת הביתה מוקדם. מה שכן, מי שתצלח את הבית הזה, תקבל פרס בדמות יריבה נוחה (יחסית) מבית א'.

הולנד סידרה לעצמה בשבוע שעבר שני משחקי הכנה נוחים – מול סלובקיה (0:2) וצפון אירלנד (0:6). המטרה היא, כנראה, יותר לבנות את הביטחון של השחקנים ופחות לתרגל מערכים וטקטיקה. בסופו של דבר, כמו תמיד, הולנד תקום ותיפול על מה שיש או אין לשחקנים שלה בראש, לא ברגליים.

למה אני בעדם: מסיבות משפחתיות ידועות ומחיבה כללית למדינה שבה ביקרתי הכי הרבה פעמים בחיי.
למה אני נגדם: כי הם באותו בית עם גרמניה, הפייבוריטית שלי. מצד שני, אשמח מאוד אם שתיהן תעפלנה לשלב הבא. ואם הן תיפגשנה בגמר? שאלוהים ירחם על ההולנדים…

פנ"פ: הולנד היא אחת הנבחרות האהודות כאן. אולי בגלל זה משחקה האחרון נגד ישראל היה ב-89', וזה שלפניו ב-79'. אולי ההתאחדות לכדורגל נמנעת מלארגן משחקי ידידות נגד הולנד, מחשש שתגלה כי האוהדים הישראלים מעדיפים דווקא את הנבחרת בכתום… רק שני משחקים רשמיים קיימה ישראל נגד הולנד – במוקדמות אולימפיאדת מוסקבה 80' (שבה לא השתתפנו, כידוע) – ואפילו ניצחה אותה 3:4 (בגומלין: 1:1). מאזן משחקי הידידות: חמישה נצחונות להולנד, שניים לישראל.

דנמרק

מפי הסוס: לאחרונה היתה לי הארה מסויימת לגבי דנמרק. הזכייה המופלאה שלה ביורו 92' נתנה לכולנו מושג מוטעה באשר לעוצמתה האמיתית של הנבחרת החביבה הזאת. המאזן שלה מאז בטורנירים הגדולים די דליל, כאשר לחלקם היא כלל לא העפילה. כלומר, דנמרק היא נבחרת בינונית, לא יותר, שמגיעה עם ציפיות גדולות מדי לטורנירים האלה. ובאמת, אין יותר מדי למה לצפות מהם גם הפעם. נאמר זאת כך: אם השחקנים הבולטים בשורות דנמרק הם ניקלאס בנטנר, דניאל אגר ודניס רומדאל הוותיק, כל דבר מעבר לשלושה הפסדים יהיה הישג לנבחרת הזאת.

למה אני בעדם: ב-86' התאהבתי עד עמקי נשמתי בנבחרת המופלאה ההיא של האחים לאודרופ. מאז אני לא מסוגל שלא להיות בעד הדנים. אהבת נצח.
למה אני נגדם: אני לא, אבל יש לי דרישות: אנא, תפסידו להולנד וגרמניה, וקחו נקודות מפורטוגל. מה, לא תעשו את זה בשביל מי שמצהיר כך בפומבי על אהבתו?

פנ"פ: למרבה הצער, נבחרת דנמרק לעולם תיזכר פה כמי שדרסה את ישראל 0:5 (ו-0:3 בגומלין) בפלייאוף של יורו 2000. מעולם לא היינו קרובים יותר ליורו, ומעולם לא היינו רחוקים יותר, אם להתחשב בעובדה שלאחר המשחק התפוצצה פרשת נערות הליווי המכוערת, שהטילה כתם נצחי על הנבחרת שלנו. איכס.

גרמניה

מפי הסוס: לפני שבוע-שבועיים בערך, קראתי פרשנות קצת מוזרה באיזה אתר – הפרשן המלומד דן בכובד ראש באתגר העומד בפני מאמן גרמניה, יואכים לב: כיצד, תהה הפרשן, יצליח לב לאושש את שחקני באיירן מינכן שבסגל, לאחר ההפסד הכואב לצ'לסי בגמר ליגת האלופות? רק ישראלי יכול לכתוב שטויות כאלה, וגם לפרסם אותן. הלו, זו לא ליגת העל-הפנים פה. אנחנו מדברים על נבחרת גרמניה – אחת הטובות בעולם, וללא ספק אחת המקצועניות שבהן. זו נבחרת ששחקניה רצים כל שבוע על הדשא לעיני עשרות אלפי צופים, שמשחקים לאורך כל הקריירה שלהם ברמות הגבוהות ביותר ומן הסתם השתתפו בכמה גמרים בחייהם. ממה הם צריכים להתאושש? נכון, אף אחד לא אוהב להפסיד בגמר, ועוד בפנדלים, אבל תהיו בטוחים שזה כבר מאחוריהם ושגרמניה תסתער על התואר, כפי שהיא עושה מאז ומעולם.

ואם מתעקשים לדבר על פסיכולוגיה בגרוש, הנה הצד השני של המטבע הזה: ההפסד בגמר ליגת האלופות אמור, אם כבר, לשמש כגורם-מוטיבציה לשחקני באיירן. שלושה שבועות בלבד אחרי ההפסד ההוא, הם מקבלים הזדמנות נוספת להתמודד על תואר. אם ליואכים לב יש עבודה פסיכולוגית כלשהי לעשות על שחקני באיירן, הרי שזה לנסות לצנן קצת את ההתלהבות והמוטיבציה שלהם – שלא תיגמר בכרטיסים צהובים ואדומים, חלילה.

למה אני בעדם: ככה.
למה אני נגדם: אני לא.

פנ"פ: אי אפשר שלא להיזכר בערב השחור ההוא בקייזרסלאוטרן ב-2002, שבו נטבחה… סליחה, הובסה נבחרת ישראל 7:1 (אחרי שהוליכה 0:1 במחצית). ביום חמישי האחרון קיימה גרמניה עוד משחק אימון נגד נבחרת ישראל – הראשון מאז התבוסה ההיא. התוצאה (0:2 לגרמנים) טובה לשתי הקבוצות: גרמניה יצאה מעודדת מכך שפיצחה את הבונקר הישראלי (זה כנראה מה שצפוי לה נגד דנמרק ואולי גם נגד הולנד), והישראלים יצאו מרוצים מכך שזה לא נגמר בהפרש של שלושה שערים או יותר.

הימורים פה

גרמניה והולנד מעפילות לרבע הגמר. בסדר הזה.