בית ג׳: ספרד, איטליה, אירלנד, קרואטיה
שתי אלופות עולם מאכלסות את בית ג׳, ואפשר להניח ששתיהן רואות בעצמן מועמדות לזכות גם בטורניר הזה. עבור השתיים האחרות, העפלה לרבע הגמר תרים בהתאם גם את הציפיות.
ספרד
מפי הסוס: עד לפני 4 שנים בלבד אהבנו ללעוג לספרדים. חשבנו שזו הלוזרית הכי גדולה שיצאה מהיבשת, תודות לרקורד הדל-עד-לא-קיים שלה בטורנירים הגדולים. היום, כשבכיסה אליפות עולם ואליפות אירופה, ספרד תנסה לעשות משהו שאף נבחרת לא עשתה לפניה – לזכות בתואר שלישי ברציפות. נראה לי שאחרי זה אף אחד כבר לא יגיד ״לוזרים״ ו״נבחרת ספרד״ במשפט אחד.
עם המאזן השני בטיבו בטורניר המוקדמות (8 נצחונות ב-8 משחקים, יחס שערים של 6-26 – שנייה רק לגרמניה), סגל מנוסה מאוד שמבוסס על כוכבי הקבוצות הטובות בעולם, זו הנבחרת שנראית הכי ראויה ובשלה לתואר. אצל הספרדים, הכול כרגיל תלוי בראש של השחקנים וברמת המתח החברתי (שלא לומר הלאומי) בתוך הנבחרת. ספרד פותחת את הטורניר במשחק מול איטליה. לדעתי זה דווקא סידור נוח יחסית: פאשלה במשחק הקשה הזה, ויש עוד שניים כדי לתקן. הבעיה היא שגם באיטליה חושבים ככה…
למה אני בעדם: למרות הרקורד של השנים האחרונות, ספרד עדיין נתפסת אצלי כאנדרדוג, בשל פוטנציאל המעידה שלה. אני אוהב נבחרות מתוסבכות כאלה.
למה אני נגדם: זה אנדרדוג זה?
פינת הנוסטלגיה הפרובינציאלית: אי אפשר שלא להיזכר בגול ההוא של ראול באיצטדיון רמת גן, במוקדמות גביע העולם 2002 (בדיוק היום לפני 11 שנים – 6.6.2001) שקבע את אחת מתוצאות התיקו הכי מאכזבות בתולדות נבחרת ישראל: ״רק״ 1:1 מול ספרד הגדולה. אני בכלל פספסתי את המחצית הראשונה ואת שער היתרון המפתיע של ישראל, אז נשארתי עם שני זכרונות כואבים מהמשחק הזה: השער ההוא של ראול בדקה ה-63, והפציעה הקשה של ניר דוידוביץ (שנגרמה בעקבות יציאה מטופשת מהרחבה לכיוון דגל הקרן), שממשיכה להציק לו, כך אומרים, עד היום.
איטליה
מי שרוצה לשים כסף על זהותה של אלופת אירופה הבאה, איטליה היא השקעה מעניינת עם פוטנציאל גבוה. אפשר לשים סכום קטן יחסית וליהנות מתשואה גבוהה מאוד אם הכחולים יניפו את הגביע. והרי אף אחד לא באמת יופתע אם זה מה שיקרה… מבין הגדולות של אירופה, איטליה מדורגת אחרונה מבחינת יחס ההימורים (אפילו אנגליה נחשבת על ידי בתי ההימורים כבעלת סיכויי זכייה טובים יותר). זו עמדה נוחה מאוד לאיטלקים, שמגיעים בלי יותר מדי ציפיות – בדיוק כמו באליפות העולם 2006. ובדומה לאליפות ההיא, גם הפעם מרחפת פרשת שחיתות מעל הליגה האיטלקית, ונראה שכולם מתרגשים מזה, חוץ מהאיטלקים. הם הרי כבר רגילים.
למה אני בעדם: איטליה היא חברה קבועה ב״ציר הרשע״ שלי. עם זאת, גם בה יש משהו מתוסבך שמעורר אצלי לפעמים איזו פינה חמימה ורחומה.
למה אני נגדם: כי מהר מאוד אני תופס את עצמי ומכבה את הפינה הסוררת הזאת. מעולם לא סבלתי את חבורת הפרימדונות הזאת.
פנ״פ: 40 שנה חלפו מאז המשחק האחרון בין ישראל לאיטליה, וגם הוא היה משחק ידידות (הפסדנו, אם זה מעניין מישהו). אבל שנתיים קודם לכן השיגה ישראל מול איטליה את אחת התוצאות המופלאות בתולדותיה: 0:0 הירואי בגביע העולם 70׳. אותה איטליה המשיכה מהמשחק הזה עד לגמר גביע העולם (שם הפסידה לברזיל הגדולה).
קרואטיה
מפי הסוס: הנבחרת שהגיעה לטורניר מהבית ה״ישראלי״ במוקדמות, היתה בנסיבות אחרות נחשבת למועמדת טבעית להעפיל לשלב הבא. לא ברור איזו קרואטיה מגיעה לפולין – בית המוקדמות שהיא הגיעה ממנו לא נותן אינדיקציה לשום דבר. העובדה שקרואטיה התקשתה בבית הזה (שני הפסדים: לגיאורגיה וליוון) והעפילה רק מהמקום השני ומהפלייאוף, לא מבשרת טובות מבחינתה. ברור שתור הזהב של הנבחרת הזאת מאחוריה, אבל אני אף פעם לא מזלזל בנציגות יוגוסלביה לשעבר.
למה אני בעדם: בבית הזה, קרואטיה היא אנדרדוג מובהק. חוץ מזה, בסגל שלה נמצא יוריצה בוליאט – בלם מכבי חיפה.
למה אני נגדם: כי הם אנטישמים, אנא עארף.
פנ״פ: לישראל וקרואטיה יש רקורד משותף עשיר למדי, יחסית לעובדה שמדובר במדינה שקיימת רק 20 שנה: שני קמפיינים של מוקדמות (יורו 12 ו-08) וארבעה משחקי ידידות. המאזן עגום מבחינתנו: 7 נצחונות לקרואטיה ותיקו אחד. אני נזכרתי בתיקו הזה (3:3) ולא בגלל התוצאה: בעת נגינת ההמנון הקרואטי, נקטעה לפתע המוסיקה, ומהרמקולים נשמעו קולות חריקה איומים. המארגנים לא הצליחו לנגן את ההימנון. וכאילו כדי להוסיף על המבוכה, הוחלט לנגן אותו לפני פתיחת המחצית השניה. לאחר המשחק התברר כי הקובץ של ההמנון, שהורד בחופזה מהאינטרנט, היה פגום. חלם.
אירלנד
מפי הסוס: בהנחה שאתה לא אנגלי, איך אפשר שלא לחבב את נבחרת אירלנד? תמיד לוחמת ונחושה, תמיד עושה צרות לגדולות, תמיד מלווה בעשרות אלפי אוהדים חמודים ומסורים (ושתויים) שצובעים את האיצטדיון בירוק. אירלנד היא נבחרת מהסוג שהייתי רוצה שישראל תהיה: בלי יומרות גדולות מדי, אבל כזאת שמעפילה מדי פעם לטורניר חשוב וגם מותירה עליו חותם.
אירלנד מגיעה ליורו בפעם השנייה בלבד בתולדותיה, ואחרי שלא הופיעה במסגרת הזאת 24 שנים. גם גביע העולם האחרון שבו השתתפה היה כבר די מזמן: 2002. בדרך כלל היא גם עושה משהו בטורנירים האלה: עולה שלב, או לפחות מכריעה גורלות של בתים. גם הפעם נראה שהיא תסתפק בלעשות צרות לאחרות.
אני אשמח לחזות שוב ברובי קין הוותיק, שנעלם לנו מהרדאר כשעבר ללוס אנג׳לס גלקסי מה-mls. האמת שחשבתי שהקפטן האירי מתקרב כבר לגיל 40, אבל מסתבר שהבחור רק בן 31, ומחזיק ברקורד די מדהים: 117 הופעות במדי הנבחרת ו-53 שערים.
למה אני בעדם: כבר כתבתי – איך אפשר לא להיות בעדם?
למה אני נגדם: לא מצאתי סיבה. אני עשוי להיות נגדם רק אם במקרה שישחקו נגד גרמניה, אבל התסריט הזה אפשרי רק בחצי הגמר ומעלה, אז אני לא עוצר את נשימתי.
פנ״פ: 26.3.2005, איצטדיון רמת גן. אני עושה היסטוריה קטנה: לראשונה בחיי הלכתי לצפות במשחק כדורגל של נבחרת ישראל. המאורע: משחק במוקדמות גביע העולם. היריבה: אירלנד. שער מוקדם של קלינטון מוריסון מבישול של רובי קין (אלא מי) העלה את אירלנד ליתרון, המם את האוהדים בכחול-לבן והקפיץ לאוויר את 2000 ומשהו האוהדים האירים השתויים, שרוכזו ביציע הדרומי המעפן. ואז זה הגיע: דקה 90
, עבאס סואן מקבל כדור 20 ומשהו מטר מהשער, מניף את הרגל ויורה שטוח לפינה של שיי גיבן. יציעי האיצטדיון הלאומי כמעט וקורסים. 1:1 בסיום. תוצאה יפה לנבחרת שלנו, שהיתה קרובה מאוד בקמפיין הזה להעפלה לגביע העולם. גם המשחק השני נגד אירלנד, הסתיים בתיקו דרמטי לאחר פיגור מוקדם של 2:0. אתם מוזמנים לקרוא אודותיו בלינק הזה
הימורים פה
זה יהיה קשה, אבל ייגמר כפי שכולם חושבים שייגמר: ספרד ואיטליה בשלב הבא.