לוח ספורטיבי

זכייתו המכובדת של בוריס גלפנד במקום השני (שזו צורה חיובית לומר שהוא הפסיד בגמר) באליפות העולם בשחמט, והסיקור חסר התקדים של סדרת הגמר במדורי ואתרי הספורט המקומיים, הציתה פה ויכוח מעניין: האם שחמט הוא ספורט? (שבתוכו מתחבאת השאלה האם הוא ראוי לסיקור במדורי הספורט, תוך שהוא גוזל אינצ'ים יקרים, שמיועדים לעוד ציטוט מאלף של אלי גוטמן לקראת משחק הידידות המרתק מול גרמניה).

הוויכוח הזה מתנהל בעיקר בזירת הטוקבקים (מלווה לרוב בבדיחות קרש עבשות בנוסח: "הצריח לא עושה סגירות אלכסניות" או "הפרשים לא מתואמים ביציאה לנבדל"), אבל אמש, בעודי צופה במשחק המכריע של אליפות הכדוריד (ראשל"צ זכתה. מה זה משנה מי מהן. נו, מכבי), גלש הדיון גם אל עמדת השידור, והשדר (שאינני זוכר את שמו) היה נחרץ בדעתו: שחמט זה לא ספורט.

אתחיל עם השורה התחתונה שלי: זה ספורט. ועוד איך.
ועכשיו אוליך אתכם במשעול המפותל שמוביל למסקנה הזאת.

למעשה, השאלה אינה רק "האם שחמט הוא ספורט?". קודמת לה כמובן השאלה "מהו ספורט?". מה, בעצם, מגדיר את הספורט? האם זו הפיזיות, המאמץ הגופני, הפגנת הכוח? האם זו התחרותיות? האם זו החתירה והשאיפה להצטיינות? האם זהו אותו מערך מורכב של קודים וכללי התנהגות, שאנחנו נוהגים לכנות בדרך כלל כ"ספורטיביות"? או שזה הכול ביחד – רק תחום, ענף, שעונה על כל הקריטריונים האלה יכול להתהדר בתואר "ספורט"?

יש ענפים שנמצאים מחוץ לדיון הזה, כמובן, ושאין ויכוח על היותם "ספורט". אתלטיקה, כמובן. או שחיה. או כדורגל (לא כולל תת-הענף "כדורגל ישראלי") ורוב משחקי הכדור למיניהם (דיון-משנה: מהו משחק כדור? באולינג נחשב? וסנוקר? והאם גם אלה נחשבים לספורט?). אפשר לומר שהענפים האלה הם בעצם תשובה לשאלה "מהו ספורט". הם-הם ההגדרה למושג הזה. לפיכך, כדי לענות על השאלה האם שחמט הוא ספורט, אנחנו צריכים לשאול את עצמנו עד כמה הוא דומה לענפים האלה. אז בואו נשאל.

פיזיות

אמש, בעמדת השידור במשחק הכדוריד, גרס השדר בלהט ששחמט אינו ספורט, כיוון שאינו פיזי. הפרשן ניסה להגן על כבודו של משחק המלכים, ואמר שיש ענפים שנחשבים ספורטיביים, אף על פי שאינם פיזיים במיוחד, כגון קליעה או חץ וקשת. על כך ענה השדר שלקשתים יש כפות ידיים שריריות במיוחד (איי שיט יו נוט), והפרשן הגיב שנכון, אבל במהלך התחרויות הם מעשנים ושותים בירה ושזה לא רציני וערימה של כלום ושום דבר (כן, הפרשן היה רון קופמן). השדר חתם את הדיון בכך שהכריז כי אין מה להשוות בין לחץ הדם והדופק של אתלט לאלה של שחמטאי.

טוב. לא ברור על אילו עובדות מדעיות התבסס הדיון המלומד והמעמיק הזה. לא שיחקתי מעולם שחמט באופן מקצועי, אבל אני די בטוח שלחץ הדם והדופק במהלך משחק תחרותי, אינם זהים בדיוק לאלה במצב מנוחה. אם דופק ולחץ דם הם מדדים לפיזיות, אז אני חושב ששחמט הוא משחק די פיזי.

אבל מעבר לכך: עד לאן נמתח המושג "פיזיות"? האם המוח נפרד מהגוף? האם מהלכי החשיבה המאומצים והאינטנסיביים שמבצעים שחקני השחמט, אינם דומים למהלכים הפיזיים, המאומצים והאינטנסיביים של רץ המרתון? האם ההבחנה בין מאמץ מוחי לגופני, היא לא מלאכותית ושרירותית?

ואם כבר מדברים, תחת איזו קטגוריה בדיוק נופלים ענפי ספורט לגיטימיים ומכובדים כמו סנוקר (הם לובשים וסטים, למען השם), דארטס (אנשים שמנים בפאב) או, כאמור, קליעה (ענף אולימפי רציני שמשתתפיו מעבירים את כל התחרות בשכיבה על הבטן)? ומה לגבי קריקט, הנושא את התואר המפוקפק "ענף הספורט היחיד שבו הקהל מזיע יותר מהשחקנים"? או פוקר, שמשתלט על יותר ויותר זמן שידור בערוצי הספורט? ומה באשר לדיג תחרותי? (כן, גם זה ספורט, לצערי. בארה"ב, אי אפשר לזפזפ ל-ESPN בלי ליפול על צילום מרהיב מאיזה לייק-משהו וקלוז-אפ על גברים שמנמנים שיושבים ביאכטות ואוחזים בחכות הייטקיות) או גולף? (שבפוקס ספורטס החליטו לא מזמן להקדיש לו ערוץ שלם). אם מרחיקים את השחמט מתחום הספורט על סעיף "לא פיזי", אני דורש כי מיד אחריו יילכו גם כל הנ"ל.

ודבר אחרון בנושא זה: הידעתם כי אחד הענפים במכביה, הלוא היא "האולימפיאדה היהודית", הוא שחמט? אנחנו יהודים, למען השם. אנחנו לא טובים בשום ענף ספורט, חוץ משחמט. אז למה לקחת לנו אותו?

תחרותיות

אני חושב שאין ויכוח לגבי הסעיף הזה בנוגע לשחמט, אבל בכל זאת ארחיב קצת.
כתבתי פה בעבר בכמה הזדמנויות, שלדעתי, לא הפיזיות כי אם התחרותיות היא לב העניין בספורט. התחרות, ולא הפגנת הכוח הפיזי, היא שמרתקת אליה מיליוני צופים. דמיינו, למשל, את מירוץ הטור-דה-פראנס בהשתתפות רוכב אופניים אחד בלבד. ללא ספק מפגן סיבולת מרשים מאוד, אבל מי יצפה בזה? תחשבו על תחושת אי-הנוחות החמצמצה שמעוררת בנו תוצאת תיקו במשחק כדורגל – מקורה בכך שלא נקבע מנצח במשחק והיצר התחרותי שלנו לא בא על סיפוקו.

אנחנו אוהבים תחרויות, אנחנו רוצים לנצח בהן או לפחות לתמוך בצד המנצח (יוצאים מהכלל הזה: אוהדי הפועל), וספורט תחרותי מתעל אליו את היצר הזה. יש הרבה מאוד סיבות למה רוב האנשים לא מתחברים לצפייה במשחקי שחמט (זה ארוך, זה מסובך, זה אטי. אתם יודעים, כמו כדורגל ישראלי, להוציא את החלק של ארוך ומסובך), אבל כל מי שצופה, ובוודאי מי שמשחק, יעיד שזו תחרות אינטנסיבית, מותחת, מרתקת, מסעירה ומספקת לחלוטין את היצר התחרותי – לא פחות מהדרבי הראשל"צי בגמר הכדוריד. מה שבטוח, בגלריית טרטיאקוב במוסקבה לא הלכו מכות בסיום התחרות (למרות שאני חייב להודות שהיה מגניב לאללה אם כן. בזה גלפנד היה לוקח את ההודי עם יד קשורה מאחורי הגב).

חתירה להצטיינות

רבי אמן בשחמט זוכים להערכה עצומה. לא רק בקרב חובבי המשחק. אנשים רוחשים כבוד למי למצטיינים, לאלה שמתעלים מעל האדם הפשוט, הרגיל. ומהבחינה הזאת, שחמטאים אינם שונים מספורטאים. אנחנו מעריכים ומרוממים אותם משום שהם מייצגים את שיאה של המצויינות האנושית, כמי שנוגעים בקצה גבול היכולת של האדם.

שחמטאים הם, כאילו דה, גאונים. שרירנים של המוח. אבל רגע, גאונות אינה מנת חלקם של רבי אמן בשמחט בלבד. יש בעולם אנשים שמנת המשכל שלהם לא פחותה מזו של ווישי אנאנד ובוריס גלפנד, אבל הם בחרו לתעל את האינטלגנציה שלהם למקומות אחרים – לאקדמיה, לעסקים, להייטק – ולכן אנחנו לא קוראים עליהם בעיתון (ובוודאי לא בעיתון הספורט), וגם אם כן, אז אופי הסיקור הוא שונה לחלוטין.

הנקודה שלי היא, שהכבוד וההערכה שזוכים להם שחמטאים, דומים לאלה שמקבלים אתלטים מצטיינים, ושונים מהכבוד וההערכה שהם מנת חלקם של, נניח, פרופסורים לפיזיקה, חתני פרס נובל או גאוני הייטק. ההבדל אינו במידת הגאונות או בעצם ההצטיינות שלהם, אלא בעובדה שהם מפגינים גאונות ומצטיינים "תחת אש" – בתנאים של תחרות אינטנסיבית, לחץ ותשומת לב ציבורית ותקשורתית עצומה. וזה מה שהופך את השחמטאים, לטעמי, לספורטאים לכל דבר.

ולסיכום החלק הזה: אם ליונל מסי או מייקל ג'ורדן זוכים לעיתים קרובות (קרובות מדי, לטעמי) לתואר "גאונים", אין סיבה שגאונים אמיתיים לא ייהנו מהתואר "ספורטאים". זה יכול לעבוד בשני הכיוונים, לא?

אז מה היה לנו שם?

הדיון הזה אולי מעניין ברמה הפילוסופית, אבל אין לו באמת חשיבות. האמת, אני לא מבין את ההתנגדות לסיקור של שחמט במדורי הספורט. כאמור, הוא הרי לא בא על חשבון האוצרות האיכותיים שבדרך כלל שוכנים שם. וכניסתו הדרמטית של השחמט למוספי הספורט, לא תמוטט את החומות ותכניס פנימה ענפים אטרקטיביים אחרים כמו דמקה, מה-ג'ונג או הטלת גללי פרות. הכנסת השחמט תחת אצטלת הספורט, מוסיפה כבוד לספורט, ולא מורידה מערכו של משחק המלכים. בעידן הריאליטי, כשמיליונים מכלים את זמנם בבהייה בכלום ושום דבר בבית האח הגדול ודומיו, אני מנסה להזכיר פה שספורט הוא הריאליטי האמיתי והאותנטי (כל עוד כרישי הימורים לא בוחשים בו, והם כנראה בוחשים, לצערי) והמעניין והמלהיב ביותר שיש. והשחמט הרבה יותר ממוזמן ורצוי להיות חלק ממנו.

4 thoughts on “לוח ספורטיבי

  1. רועי מ

    על מנת לקבוע האם שחמט הוא ספורט, ראשית יש לשאול שאלה פשוטה: מהו ספורט?
    ובכן, ספורט הינו פעילות תחרותית אשר נעשית למטרת בידור עצמי. (המקור המהימן: ויקיפדיה).
    על פי הגדרה זו, אין ספק ששחמט הוא ספורט לכל דבר.

    אבל בת'כלס, מה זה באמת משנה.
    הפיסקה האחרונה בפוסט מסכמת פחות או יותר את כל הויכוח המטופש הזה.
    רוצה לומר: זהו? האם יתכן שהמלאי בקטגוריית "דברים להתלונן עליהם" אזל לחלוטין?

    1. ישי רוזנבאום

      אם עוד פעם תצטט לי מוויקיפדיה, אני אחסום את הבלוג בפניך.
      ואם אתה מתעקש, אז תמיד תבדוק גם את הערך המקביל בוויקיפדיה-אנגלית:

      Sport is all forms of competitive physical activity which, through casual
      or organised participation, aim to use, maintain or improve physical fitness and provide entertainment to participants

      שים לב שמשהו נשמט בתרגום לעברית. אידיוטים.
      אני יודע שזה חותר תחת ההגדרה שלי, אבל בגלל זה אני לא מצטט מוויקיפדיה…

      1. רועי מ

        שלא תחשוב שלא בדקתי את הערך באנגלית, אבל מאחר והמילה הזו לא התאימה לתזה שלי, השמטתי אותה. בערך כמוך 🙂

        אגב, אתה פעיל מאוד לאחרונה (פעיל בלוגית), האנרגיות חזרו?

סגור לתגובות.