כשהכוכבים שוקעים השמש זורחת

פחות משבוע לפתיחת גביע העולם בכדורגל, ואני מתחיל לחוש משהו שדומה להתרגשות וציפייה נבנה בתוכי. ואולי סתם אכלתי משהו לא-טוב. כפי שכתבתי בפוסט הקודם, עם הגיל והנסיון מגיע גם שובע מסוים, ואיתם התחושה של ״מה הם כבר יכולים לעשות שם שעוד לא ראיתי״.

בשנים הקודמות נהגתי לעשות כאן סקירות מפורטות לקראת טורנירים גדולים. עיינתי בהן בימים האחרונים כדי לנסות לקבל השראה, והדבר העיקרי שעבר לי בראש היה ״מי זה הבחור הצעיר והנמרץ הזה, שהתעמק בסגלים של הנבחרות, קרא ידיעות חדשותיות עליהן וטרח לכתוב חוות דעת על כל נבחרת ונבחרת?! כל הכבוד לו!״.
חוץ מהאדישות הטבעית, גם נסיבות אישיות מנעו ממני הפעם להתמקד בהכנות לגביע העולם, ועל כן אאלץ לאכזב את הקוראים הנאמנים, בהנחה שנשארו כאלה, ולהסתפק בסקירה מקוצרת יותר, אם בכלל. אבל הפעם אני רוצה להתמקד בעניין אחר, שלמרבה הצער הוא גם קצת כואב.

כמו בכל טורניר גדול, גם הפעם יהיו כמה שחקנים בולטים שייאלצו לצפות במשחקים מהסלון בביתם, או מהיציע, בשל פציעות. המצטרף הטרי מאתמול לרשימת הפצועים הוא מרקו רויס הגרמני, שסובב אמש את הקרסול במשחק הכנה מול ארמניה (6:1 לגרמניה). בטלויזיה הגרמנית התעללו בנו והקרינו שוב ושוב, בהילוכים איטיים ובקלוז-אפים, את הקרסול של רויס כמעט יוצא ממקומו, מה שגרם לקרסול הפרטי שלי להעלות זכרונות מפציעה קשה וישנה מלפני 20 שנה בערך.
מה שהיה אמור להיות טיול קליל, משחק נגד נבחרת בינונית שמטרתו היא פחות אימון ויותר חיזוק למוראל לפני הדבר האמיתי, הפך להיות מכה מוראלית (וגם מקצועית) לנאציונאלמאנשאפט. ככה לפחות כתבו בוואלה! ליתר דיוק, הם כתבו שם “גרמניה בצרות”. לא פחות. טוב שלא הוסיפו גם שבעה סימני קריאה וסמיילי עצוב.

רגע, האמנם?
רויס נפצע בדקה ה-44. עד אז עמדה התוצאה על 0:0 די משמים. במחצית השנייה גרמניה התעוררה, הבקיעה שישייה (שהזכירה לי את השביעייה שהשחילה לישראל במחצית אחת לפני כתריסר שנים) ודרסה את הארמנים האומללים. על הקונצרט הגרמני ניצח לוקאס פודולסקי הבלתי נגמר, שהחליף את רויס. פודולסקי פיצח וסחרר את ההגנה הארמנית, בישל את הראשון, כבש את השני (שתי דקות לאחר השוויון הזמני של הארמנים), והוסיף בהמשך עוד שני בישולים, שהורידו את ארמניה לקרשים. ומה אתם יודעים, גם פודולסקי סוחב פציעה ועדיין לא כשיר במאה אחוז. תנו לי את הצרות האלה, אני לוקח בשתי ידיים.

מה כל זה אומר? קודם כל, שהסגל של גרמניה מספיק עמוק כנראה כדי לפצות על ההיעדרות של רויס. ולא רק גרמניה – גם צרפת (שאיבדה את פרנק ריברי), איטליה (שתיאלץ להסתדר בלי הקפטן מונטליבו), רוסיה (שירוקוב הקפטן) ומקסיקו (מונטס), ובוודאי יש עוד כמה שפספסתי. כולן יסתדרו גם בלי הכוכבים שנפלו.

במישור העקרוני יותר, מעולם לא הוכח כי היעדרות של שחקנים, גדולים ככל שיהיו, משפיעה באופן דרמטי על הביצועים של נבחרותיהם. לא בכדורגל, בכל אופן. התקשורת מחפשת כותרות ומדברת במושגים של ״מכה לנבחרת גרמניה״, והטוקבקיסטים, פסימיים כהרגלם, מנבאים ״טורניר חלש״, אבל אני מסרב להתרגש, ואף אעז ואצא בקביעה הבאה: יתכן כי היעדרותם של כוכבים גדולים מרימה את הרמה הכללית של הטורניר.

אני כמובן מאחל לכל השחקנים בעולם להיות תמיד בריאים ולא להחמיץ את החוויה המרגשת של גביע העולם או אליפות אירופה, אבל לדעתי, לשחקנים גדולים, ובעיקר אלה שהם גדולים מדי (רונאלדו, מסי, כאלה) יש יותר פוטנציאל נזק מאשר תועלת:

כי הם מושכים את הפוקוס

לפני ארבע שנים, בגביע העולם בדרום אפריקה, כתבתי על נבחרת צרפת שהיא משחקת כמו שכונה – מעיפה כדורים לריברי ומקווה לטוב. איך נגמר הטורניר הזה מבחינת הכחולים, כולם יודעים. זו אחת הבעיות של כוכבים גדולים: המשחק זורם דרכם, הם מתעקשים לקחת על עצמם את המשחק ודורשים את הכדור, והשחקנים האחרים מעבירים אליהם ביחד עם הכדור גם את האחריות (ומסירים אותה מעצמם). וכשהכוכב הגדול לא מתפקד, זה תוקע את הקבוצה. ואם המאמן לא מספיק אמיץ וסמכותי, הוא גם משאיר את הכוכב שלו על הדשא למשך כל תשעים הדקות ומנציח את הבעיה במקום לפתור אותה. זה, אגב, עוד יתרון ומקור עוצמה של נבחרת גרמניה – הסמכות של המאמן שלה מוחלטת ובלתי מעורערת.

כי הם תשושים ופצועים

ויש סיבה טובה למה שחקנים מובילים מתקשים לתפקד בגביע העולם ולעיתים גם מחמיצים אותו: חמדנותם של העסקנים והבוסים הפכה את עונת הכדורגל למתישה במיוחד. שחקן בקבוצה גדולה, כזאת שמגיעה לשלבים המתקדמים בגביעי אירופה, סוגר כ-60 משחקים ויותר בעונה, כאשר ברובם הוא משחק 90 דקות. זה המון, זה יותר מדי. הפציעות האלה הן לא סתם מזל ביש, הן גם תוצאה של עומס מצטבר.

לפני גביע העולם 2010 איבדה נבחרת גרמניה את הכוכב הגדול ביותר שלה, מיכאל באלאק. גם אז היו כותרות, וגם אז זה לא ממש הורגש ואולי אף הפך אותה לקבוצה טובה יותר. גרמניה שעטה עד חצי הגמר, מעכה בדרך את אנגליה (1:4), השפילה את ארגנטינה (0:4) ונעצרה רק על ידי האלופה-שבדרך ספרד (1:0). ואם היתה עוברת את ספרד וזוכה בגביע, אף אחד לא היה מתפלא. כי כך זה תמיד בגרמניה וכך זה אמור להיות בכל נבחרת – אין שחקן שגדול מהקבוצה, ובוודאי שאין שחקן שגדול יותר מהטורניר.
שומע, רונאלדו?

היעדרותם של הכוכבים התשושים מביאה לקדמת הבמה שחקנים צעירים, רעבים ובעיקר רעננים יותר. כאלה שצריכים להילחם על החוזה שלהם לעונה הבאה, ואפילו על המשך הקריירה שלהם. כי טורניר אחד טוב יכול לסדר לשחקן את כל החיים, והם יודעים את זה. עדיף שחקן טוב, כשיר ב-100 אחוז ומתודלק בהרבה מוטיבציה, על פני שחקן ענק, אבל פצוע ועייף, עם מחוייבות שמוטלת בספק. היעדרותם של השחקנים המובילים גם מחייבת את האחרים לקחת אחריות ולהיות יצירתיים וקבוצתיים יותר. זה גם מוריד לחץ מהמאמן, מגדיל את מרחב התמרון המקצועי שלו ומנטרל מאבקי אגו ושאר חיכוכים וקליקות.

ובשורה התחתונה, זה מלכד את השורות והופך את הקבוצה לקבוצתית יותר, ואת הטורניר למהנה יותר לצפיה. כי כשכוכבים שוקעים השמש זורחת, או משהו כזה.