כמה מילים אפשר לכתוב על אמריקה

התלהבתי מאוד מההעפלה של נבחרת ארה"ב לשמינית גמר הגביע העולמי – גם מעצם ההעפלה, גם מהאופן הדרמטי שבו הושגה, וגם מכיוון שהיא שלחה את אנגליה למפגש אדיר נגד גרמניה. הצטערתי על שהלכתי בניגוד לאינסטינקט הראשוני שלי, והעדפתי לצפות במשחק המשעמם של אנגליה נגד סלובניה, שבדיעבד, התוצאה שלו היתה די צפויה.

אני מאוד אוהב את נבחרת ארה"ב, והרומן שלי איתה הולך הרבה מאוד אחורה. למעשה, אני עוקב אחרי נבחרת הפסים והכוכבים כבר 20 שנה, מאז שהיא חזרה להופיע בגביע העולמי, אי אז באיטליה 90'. כבר בשנות ה-90 הערכתי שיבוא יום וארה"ב תהיה אלופת העולם גם בכדורגל – זה רק עניין של זמן. אני עדיין חושב כך, וגם בטוח שזה יקרה מתישהו ב-20 השנים הבאות.

בדרך כלל, האינסטינקט שלי הוא להיות נגד האמריקנים – באליפות העולם בכדורסל, בטורניר הכדורסל באולימפיאדה, באליפות העולם בהוקי קרח, ובעצם בכל מקום בו הם פייבוריטיים. אבל כדורגל הוא סיפור אחר, שבו ארה"ב זוכה אצלי לאהדה מאוד גדולה, מכמה סיבות:

כי הם אנדרדוג

זה ידוע שארה"ב אינה מאריות הכדורגל העולמי, ובמפגשים עם הנבחרות הגדולות של אירופה ודרום אמריקה, היא תיחשב עוד הרבה זמן לנבחרת הנחותה יותר. אבל בכך לא מסתכמת האנדרדוגיות שלה: נבחרת הכדורגל של ארה"ב מתמודדת בחזית נוספת, לא פחות חשובה – כיבוש לבו של האוהד האמריקני הממוצע, שמאוד אוהב ספורט, אבל עדיין יעדיף את הפוטבול והבייסבול והכדורסל וההוקי שלו, על פני הסוקר הזה. ובחזית הזאת היא בנחיתות אפילו מובהקת יותר. נדמה כי אחד המנועים של נבחרת ארה"ב הוא הרצון העז להוכיח כי לכדורגל יש מקום בארצם של האמיצים – הנבחרת מגלמת את תקוותו של הענף כולו באמריקה, ורק בשל כך שווה להחזיק להם אצבעות.

כי הם לא מוותרים

אבל עם כל הכבוד, אנדרדוגים לא חסרים בכדורגל העולמי. אם חושבים על זה, מעטות הנבחרות בעולם שלא מוצאות את עצמן בתפקיד הזה מדי פעם. אבל בניגוד לנמושות אחרות חסרות אופי שאנחנו מכירים (בלי שמות), פה מדובר בקרצייה רצינית, שאינה מרפה ואינה מוותרת אף פעם. המסורת הספורטיבית המופלאה של ארה"ב מוצאת את ביטויה גם בנבחרת הכדורגל שלה – זה לא נגמר עד שזה נגמר, עד שהגברת השמנה תשיר ועד שאלביס יעזוב את הבניין. השער הדרמטי בתוספת הזמן מול אלג'יריה ממחיש זאת היטב: הוא מלהיב מאוד לא רק בשל הדקה בה הובקע, אלא גם בזכות האופן בו הובקע – בהסתערות נחושה וחסרת פשרות של צוות דונובן על חופי נורמנדי, סליחה, על רחבת החמש של אלג'יריה.

כי הם פטריוטים

ואם כבר חופי נורמנדי, עוד מאפיין בולט של הנבחרת האמריקנית זו הפטריוטיות שלה. בעצם, זה מאפיין של אמריקנים באשר הם. לנדון דונובן ביטא זאת היטב כשאמר ש"הנבחרת מגלמת את הרוח האמריקנית". הו סיי קאן יו סי. שימו לב למשל לעיצוב המדים המיושן שלהם, עם הפס הלבן האלכסוני באמצע, המזכיר מדי צבא טקסיים. אני לא אחד שיתלהב ממפגני פטריוטיות, אבל הנבחרת הזאת מביאה לגביע העולמי משהו שקצת אבד לו: נשמה, תשוקה לכדורגל, משחק למען הדגל והמדינה. מחפשים את הדוגמה ההפוכה? תראו את השחקנים הפאתטיים של איטליה וצרפת, שביזו את עצמם ואת המדינות שלהם.

כי הם ספורטאים למופת

כל הדברים האלה מתכנסים לתכונה החשובה מכל: ספורטיביות. עם כל הפטריוטיות הזאת, הנחישות והלחימה, בסופו של יום האמריקנים יודעים שזה רק ספורט. ולא "זה רק ספורט" כמו שאנחנו למדנו לשנן מגיל צעיר, אלא ממש, בכוונה רבה. במקומות בהם הספורט הוא גם תעלת ניקוז מצחינה ועכורה לאלימות, גזענות, ונדליזם וחוליגניזם, לעולם לא יבינו את היחס של האמריקנים אליו. יש הרבה מאוד אלימות בארה"ב, אבל מתי בפעם האחרונה שמעתם משם על התפרעות של אוהדים? מיליוני אמריקנים הולכים כל יום לאירועי ספורט. רבים מהם, ואני יכול להעיד על כך ממקור ראשון, מגיעים אליהם שיכורים מהתחת. ובכל זאת, הספורט האמריקני נקי מאלימות.

האווירה הזאת מחלחלת גם לספורטאים, או שמע נובעת מהם. הם משחקים חזק, הם משחקים נוקשה, אבל הם לא משחקים מלוכלך. שני שערים חוקיים לחלוטין פסלו השופטים לאמריקנים בשלושה משחקים בגביע העולמי. מישהו התלונן? מישהו צעק? מישהו השמיע איומים מוסווים או גלויים כלפי השופטים? האוהדים שרפו את המועדון? לא, הם פשוט המשיכו לשחק עד שזכו, בצדק ולא בחסד, בכרטיס לשלב הבא. אני תמיד אהיה בשורה הראשונה של מבקרי ארה"ב בתחומים אחרים – בספורט אני דווקא מציע שנלמד מהם כמה דברים.

הדרך אל החצי

ועכשיו ארה"ב מחכה לגאנה בשמינית הגמר. משחק שקול לחלוטין, ואני כבר מתלהב מהעובדה שאחת מהן תהיה בוודאות ברבע הגמר. ושימו לב לדבר הבא: המנצחת במשחק הזה תפגוש ברבע הגמר את המנצחת במשחק בין אורוגוואי לדרום קוריאה. וזה אומר שאחת מהארבע האלה – ארה"ב, גאנה, דרום קוריאה או אורוגוואי – תגיע לחצי הגמר. כנראה שזה מה שקורה כאשר איטליה וצרפת מפנות את הבמה לנבחרות מעניינות יותר. מי תהיה המאושרת? ובכן, אני לא מתנבא, אבל בהחלט מקווה שארה"ב.