כוכבים נופלים

באמת שאני לא מבין למה הם עושים לנו את זה. אחד אחרי השני נקטפים הכוכבים הגדולים של נעוריי מהשמיים ומוטחים למים העכורים של השלולית המקומית. בסוף השבוע עלה בבורסת המועמדים לאימון הנבחרת הלאומית, שמו של רוברטו דונאדוני – שחקן עצום ומאמן שטרם הוכיח את עצמו. עכשיו מדברים גם על רונאלד קומאן כמי שעשוי לעמוד על הקווים ברמת גן. ולא שכחתי את לותר מתיאוס, גיבור ילדותי העשוי ללא חת, שנחת לפני שנתיים בקופסה. בקופסה!  מה הלאה? ואן באסטן באורווה? באטיסטוטה במכתש?

בחיי, תעזבו אותם. אל תעשו לנו את זה. למה אני צריך להתייסר מול המחזה של קומאן, ששוערים היו זזים הצידה ומפנים את השער לפני בעיטות העונשין שלו, מזיע בחליפה ועניבה מול התקשורת המקומית, ומנסה להסביר למה שוב הפסדנו ללטביה בבית? תשאירו את הכוכבים בשמים.

וברצינות, לשפוך שני מיליון יורו על מאמן לנבחרת שסיכוייה כה דלים, זו פשוט שערוריה. קשה להבין את האובססיה של אבי לוזון למאמן זר, אפילו אם הוא בעל שם. לדעתי הוא יפסיד משני הכיוונים. אם "קומאנדיני" לא יעלה את ישראל ליורו – איך יסביר לוזון את ההחלטה להוציא סכום עתק כזה על מאמן? ואם יקרה הנס הגדול וישראל כן תעפיל ליורו, הרי יגידו שיכול היה לעשות את זה ברבע מחיר עם מאמן ישראלי. לא עדיף ללכת בדרך המוכרת והבדוקה, ולתת את הג'וב לאיזה פראייר מקומי, שאפשר להשפיל אותו ולבעוט לו בתחת במקרה של כישלון, או לנכס ממנו את ההישג במקרה של הצלחה?

ועוד יותר ברצינות: זהות מאמן הנבחרת היא יותר סוגיה פוליטית ממקצועית. אני חושב שב-20 ימי עבודה בשנה קשה להותיר חותם אמיתי. מאמן נבחרת אינו באמת מאמן – הוא אינו מלמד את השחקנים שום דבר חדש, אינו יכול באמת להנחיל להם סגנון ושיטה, אינו יכול לשפר את הכושר הגופני שלהם. לכל היותר הוא מוטיבטור, אולי קצת רס"ר משמעת ופסיכולוג, ובעיקר – האיש שעליו אפשר לגלגל את האחריות במקרה של כישלון. חבל לשפוך על זה כל כך הרבה כסף. יש פה מספיק אנשים שלוטשים עיניים לתפקיד.

ולסיום, אני לא יכול בלי לזרוק איזה שם בעצמי.
חבר טוב וקורא מסור איתגר אותי לאחרונה: "בחייך, תכתוב משהו על אבי נמני הנשמה".
אז הנה אני כותב: אבי נמני לנבחרת, ויפה שעה אחת קודם.
רוצים לדעת למה? לא רוצה להגיד. ולוזון הסביר למה הוא רוצה מאמן זר? אז אני בטח לא חייב הסברים לאף אחד.