יאללה שחטאר דונייצק

ליגת האלופות חזרה, ואני מרגיש כאילו אני אמור להתלהב מזה, אבל אני לא. בשנים האחרונות אני מוצא את עצמי פחות ופחות מתרגש משלבי שמינית-רבע-חצי הגמר, שבהם ליגת האלופות הופכת מ"ליגה" ל"סתם" טורניר גביע. הסיבה הראשונה לכך היא שנראה כי התקבע לו בשלב הזה פורום קבוע למדי של קבוצות, שמתעדכן רק בשוליים (טוטנהאם, קופנהאגן, שאלקה, כאלה) ועם כל הרצון הטוב, ואפילו לאחר הניצחון המשמח של טוטנהאם על מילאן, אני מתקשה כל שנה להתלהב מחדש מעוד מפגש בין ברצלונה לארסנל (תנו לי להמר: בשלב הבא – ברסה נגד צ'לסי! וו-הו!), או בין ריאל מדריד לליון.

שנית, זה הפורמט. נהוג לכנות את השלב הזה "שלב הנוק אאוט", כדי להבחין בינו לבין "שלב הבתים", אבל האמת היא שזה אינו שלב נוק-אאוט כלל וכלל. "נוק-אאוט" בענפי הכדור, פירושו משחק אחד שלאחריו המפסיד עף מהטורניר. כידוע, זה ממש לא המקרה בשיטת הבית-וחוץ, שבה אפשר לעלות בלי לנצח, ולעוף בלי להפסיד. השיטה זאת, גם היא, מונעת ממני להתרגש מהמפגש ארסנל-ברצלונה הערב או מבאיירן-אינטר בשבוע הבא – הרי ההתמודדות לא תוכרע הערב, ואנחנו צריכים להתאפק שבועיים עד ל"מחצית השנייה". ואם אחת הקבוצות מנצחת 0:4 במשחק הראשון, הרי שהמשחק השני הוא כבר לפרוטוקול בלבד ולא מעניין אפילו את אמא של מסי.

אם זה היה אפשרי, הייתי מעדיף לראות סדרות של שלושה משחקים (זו שסיימה גבוה יותר בשלב הבתים תקבל את יתרון הביתיות). אבל זו אפשרות לא-סבירה, לנוכח העומס המוטל ממילא על השחקנים. לפיכך, עדיף ללכת על נוק-אאוט אמיתי – משחק אחד, המפסידה הולכת הביתה. כך נרוויח גם הפחתה בעומס הנ"ל, ובעיקר קרבות מרתקים ומותחים, שלא מצריכים חישובים מתמטיים של יחס שערי חוץ/בית.

אז בעד מי אני?

קוראיי הוותיקים כבר יודעים שיש לי שיטה מורכבת (ומופרעת) להחליט "בעד איזו קבוצה אני". פירטתי אותה בהרחבה לקראת משחקי גביע העולם בדרום אפריקה. בתמצית, השיטה מחייבת בחירת צד במשחק. כדי לעשות זאת, אני מחלק את הקבוצות המשתתפות בטורניר, לגושים של "טובות", "רעות" ו"בלתי מזדהות", ועל ידי כך אני בוחר בעד מי אני היום.

אז להלן החלק הראשון של מפת 16 הגדולות של ליגת האלופות 2011 (משחקי אתמול והיום):

מילאן – טוטנהאם (1:0)
מילאן
: היריבה המושבעת של אינטר אהובתי ובאופן כללי מועדון מתועב, הנמצא בבעלותו של אדם מחריד. גזר הדין:  גוש הרעות, ללא אפשרות לחנינה.
טוטנהאם: קבוצה יהודית חמה. סינדרלה אמיתית. תמיד היתה בין חביבותיי, וההישגים שלה העונה משמחים אותי במיוחד. גזר הדין: גוש הטובות.

ולנסיה – שאלקה (1:1)
ולנסיה:  אין לי יחס מיוחד לוולנסיה. באופן כללי אני לא משתגע על הליגה הספרדית. מה שכן, אני חייב להגיע פעם לאיצטדיון המפורסם שלה. ואין לי ספק שזה יקרה. גזר הדין: בלתי מזדהות.
שאלקה: מהחביבות עלי בבונדסליגה, וביתו של יקיר הבלוג – יאן קלאס הונטלאר. טובות, בטח שטובות.

ארסנל – ברצלונה
ארסנל: פעם לא כל כך אהבתי את ארסנל. היא תמיד נתפסה אצלי כגירסה לונדונית מעצבנת של הפועל ת"א (למרות שרבים מאוהדי הפועל נוטים דווקא למנצ'סטר יונייטד, אני דווקא חושב שהרבה יותר טבעי מבחינתם להזדהות עם האדומים מלונדון. אבל מה אני מבין). אבל בשנים האחרונות, השילוב הכובש של כדורגל מסעיר ולוזריות בלתי נתפסת, הפך את התותחנים לחביבים עלי במיוחד. הנה לכם אנדרדוג שכיף להזדהות איתו. טובות, ברור.

ברצלונה: לאבא שלי, שיחיה, אין קבוצות מועדפות, אבל יש לו פרינציפ: הוא תמיד הולך נגד הפרשנים, ותמיד יעדיף את הקבוצה שנחשבת לפחות-פייבוריטית. העיקרון הזה גורם לו לרטון במיוחד לנוכח השתפכויות הפרשנים בתוכניות הספורט, המתלוות באורח בלתי נמנע לכל דיון שעניינו ברצלונה. המקרה שלי קצת שונה, כיוון שאני אוהד ותיק של ברסה, אבל ההצלחה שלה בשנים האחרונות גרמה גם לי להתחיל לרטון קצת, ואף הרשיתי לעצמי לצאת נגדה פה בבלוג וקצת לשמוח לאידה בכל פעם שהיא מפשלת (וזה בסדר, כי זה לא קורה הרבה). בקיצור, ברצלונה שייכת בהחלט לגוש הטובות, אבל בהתמודדות הזאת אני עם ארסנל. חבל שאין לה סיכוי.

רומא – שחטאר דונייצק
ספק אם אפילו האוהדים שלהן יצפו במשחק הזה, אבל בכל זאת:
רומא: יחסיי עם רומא מורכבים. בגדול, תמיד הייתי בעדה והעדפתי אותה על פני רוב הבכירות של הסריה A. אבל הנוכחות הבלתי נגמרת ובלתי נסבלת של פרנצ'סקו טוטי בסגל שלה, מעצבנת אותי. אז באופן זמני: רעות.

דונייצק: אוקראינית חביבה ובלתי מזיקה. ניצחון שלה יהיה סיפור גדול. בלתי מזדהות.

4 thoughts on “יאללה שחטאר דונייצק

  1. רועי מ

    אני כמובן אלך עם שתי הפייבוריטיות שלי (ריאל ומנצ'סטר) ועל הדרך אקווה לנפילה של ברצלונה שתגדיל משמעותית את הסיכויים של אחת מהן לזכות.

    רוב המשחקים באמת לא מאוד מלהיבים בשלב הזה, וכפי שציינת הסיבוב הראשון של המשחקים באמת לא מעורר הרבה עניין כי תוצאה צמודה = הכרעה רק בגומלין ותוצאה חד צדדית = גומלין מיותר.
    גם ה"סנסציה" הגדולה שהתרחשה אתמול לא הוציאה ממני תגובה נלהבת במיוחד כי כאמור כל מה שברצלונה צריכה בגומלין זה 1-0 קטן והיא בשלב הבא.

    אבל אם יש משהו אחד שהתוצאה הלא צפויה אתמול כן עשתה, זה להעלות הרבה תהיות מעניינות.
    האם ארסנל, מלכת היופי האנגלית, תרד לבונקר כמו אינטר על מנת להשיג את מה שהיא צריכה או שמע היא תצמד לעקרונות שלה, תשחק פתוח ותסתכן בהפסד?

    1. ישי רוזנבאום

      זה די פשוט: ארסנל לא צריכה לרדת לבונקר, אלא היא צריכה לשחק כפי ששיחקה במשחק הראשון. אולי זה לא יספיק לניצחון, אבל היא לא צריכה ניצחון, רק תיקו.
      בסך הכול ההגנה שלה היתה טובה, סגרה לא-רע את מסי וגם הצליחה למנוע מהמגנים של ברצלונה להוות פקטור בהתקפה.

      סביר להניח שברצלונה תסתער עליה בבית. זו הזדמנות להגיב במתפרצות מהירות עם ואן-פרסי, וולקוט, ארשבין (אם יפתח) ושות'. זה מה שעשתה אינטר לברסה במשחק הראשון בעונה שעברה (כולם זוכרים את הבונקר, אבל שוכחים שבמשחק הראשון אינטר עשתה לברסה בית ספר לטקטיקה)

  2. גדי

    אני למעשה לא צריך להוסיף כלום כי אני מסכים עם כל מלה, כולל החלק השני, חוץ מולנסיה שתמיד היתה חביבה עלי ולמעשה היא הקבוצה שלי בספרד, אם כי חשוב לציין שכמוך כמוני, גם אותי הליגה הספרדית לא ממש מעניינת וכרגע פחות מתמיד. וואו איזה מתח! בארסה או ריאל??

    לגבי "התותחנים", אז על אף היותה האויבת המושבעת של הספרס (יקירתי בלונדון) ועל אף הסיבה הנוספת שהרבה זמן לא סבלתי אותם, סיבה שאתה מן הסתם יודע וזה מספיק. גם אני פיתחתי בשנים האחרונות חיבה אליה, בעיקר בזכות כמה שחקנים שחביבים עלי שבראשם ואן פרזי. אפילו שהוא פיינורדר ואכזב באליפות העולם הוא עדיין מהשחקנים החביבים עלי ואת הסיבה לכך אפשר למצות בצפייה בגול שלו נגד בארסה, גול אחד שווה יותר מאלף מילים. אני לא מתכוון רק ליופי של הגול, אני מתכוון גם למה שגול כזה, מזוית "בלתי אפשרית" כדברי השדרים, יכול לגרום למשחק. אפשר להגיד מזל, אפשר לצטט את השדר ההולנדי ולומר: "גול שהגיע משום מקום" וכולי, אבל בסופו של יום זה לא מזל ולא פלא שגול כזה מגיע משחקן כמו ואן פרזי.

    יותר משהרגיזה אותי ההשתפכות של השדרים והפרשנים על בארסה הפריע לי שהם לא נתנו לארסנל מספיק קרדיט. אני לא אפרט אבל אני אגיד את מה שהם לא אמרו:
    ארסנל שיחקה כמו שארסנל יודעת לשחק ובדיוק כמו שהמאמן שלה הצהיר מראש שהיא תשחק, התקפי, מהיר, אגרסיבי ואטרקטיבי או בקיצור, כדורגל אנגלי של המאה ה-21, פיש אנד צ'יפס שבושלו ע"י שף צרפתי (מממ….פיש & צ'יפס).
    היא נתנה לבארסה, כמו שאומר הביטוי ההולנדי: "עוגיה מהבצק שלה". ביום קצת יותר טוב של וולקוט, עם נסרי כשיר ב-100% או לחליפין ארשבין (תמיד מזכיר לי את "ערצב") בהרכב ועם הנחישות של המשחק בלונדון יש להם סיכוי ריאלי ביותר בגומלין.
    זהו, גמרתי להשתפך עליהם, זאת עדיין ארסנל. סליחה ליברפול.

    1. ישי רוזנבאום

      אכן יש משהו ערצבי בארשבין, אבל לי השם שלו מזכיר דווקא את אלון רצבי (מה מצא בי), ולפעמים אני מוצא את עצמי ממלמל "אנדריי-ארשבין-מה-מצא-בין".

      כפי שכתבתי לרועי, המשחק של ארסנל הזכיר לי את זה של אינטר נגד ברסה בחצי הגמר (הראשון) בעונה שעברה. לא כל כך המשחק עצמו כמו הוויכוחים הערים שניהלתי לאחריו עם אנשים, בהם טענתי ש"אינטר האמיתית" היא זו שמחצה את ברצלונה 1:3 במשחק הראשון, ולא זו שהתבצרה במשחק השני. ברצלונה עצמה מוכיחה בשנים האחרונות שאפשר גם להחזיק קו הגנה רצחני וגם לשחק כדורגל מרהיב (וכמובן ששני האלמנטים האלה כרוכים אחד בשני). בקיצור, מה שאני מנסה להגיד, זה שאולי מה שראינו השבוע, אלה ניצנים של ארסנל אחרת – כזאת שיודעת גם להתגונן וגם להבריק בהתקפה. או במילים אחרות – מתחרה אמיתית לברצלונה.

      ואל תרגיש ייסורי מצפון בגלל ליברפול. היות והיא לא ממש פונקציה בפרמיירליג, לא נותר לנו אלא לשים את מבטחנו בארסנל, כיוון שהיא היחידה שעוד יכולה לעצור את הטרקטור של פרגוסון (טרקטור. פרגוסון. הבנת?).

      אז מתי נוסעים למסטאיה?

סגור לתגובות.