מכת חשמל בהיכל

הקהל של הפועל ת"א בהיכל נוקיה
הקהל של הפועל בהיכל, הערב

יש רגעים בהם אני מתפתה לחשוב שיש פה כדורסל של ממש. למשל הערב, כשהאוהדים של הפועל (אוסישקין) ת"א גדשו בערך מחצית מהמושבים בהיכל נוקיה ונתנו את השואו המרשים שלהם (אני לא מת על הרפרטואר, אבל אי אפשר שלא להתרשם עמוקות מהתשוקה והדבקות). אז נכון שהפועל הפסידה הערב בחצי גמר גביע המדינה (במקרה של אוסישקין, המשפט הנצחי "הפועל שוב הפסידה" עדיין לא כל כך תופס), אבל לפחות זה היה במשחק כדורסל אמיתי, מה שאי אפשר לומר על הדבר המגוחך שהוגש כמנה שנייה בערב הזה (61:98 למכבי ת"א על אשדוד).

לכדורסל הישראלי יש סיבה טובה להחזיק אצבעות להפועל ת"א. הבעיות של הכדורסל עדיין קשות מאוד, אבל הרוח החדשה שיביאו איתם האדומים לליגת העל (אם וכאשר וטפו טפו כמובן), יכולה בחלט להוסיף עניין מחודש בליגה ולתת איזו מכת חשמל קטנה לענף המדשדש. אולי גם למשוך אוהדים חדשים או כאלה שהדירו רגליהם מהאולמות בשנים האחרונות (וכמובן, כדאי שיהיו אולמות ראויים לקלוט את האוהדים האלה. העובדה שכל המעמדים החשובים בכדורסל הישראלי מתקיימים באולם הביתי של מכבי ת"א היא ממש לא לעניין. ולא, לא נמאס להזכיר את זה). ברור שכל אדם בר דעת (כלומר, כולם חוץ משמעון מזרחי) יעדיף שיהיו בליגה שלנו יותר משחקים כמו זה של הפועל ת"א נגד נתניה מאשר משחקים כמו של מכבי ת"א נגד אשדוד.

מיקי ברקוביץ' בהיכל נוקיה
מיקי קצת בדיכי. הערב בהיכל

וחוץ מזה, וחשוב יותר, אחרי כמה שנים טובות סוף-סוף מתבשלת מחדש יריבות אמיתית ושורשית בכדורסל. הנסיונות ליצור כל מיני יריבויות מלאכותיות (מכבי ת"א-הפועל ירושלים וכאלה) לא ממש הצליחו לשכנע אותנו. המאבק (הספורטיבי) הערב ביציעי "נוקיה" נתן לנו איזה פרומו קטן לקראת מה שמחכה (כנראה) בעונה הבאה. אז לא יהיה דרבי בגמר הגביע, אבל לא נורא – הוא עוד יגיע.

ירוק עולה

ואם כבר התכנסנו (לא מאורע שגרתי בבלוג הזה לאחרונה, עמכם הסליחה), אי אפשר בלי להתייחס לליל הסופרבול המרגש שהיה לנו (טוב, לי) אתמול: גם משחק מעולה ואיכותי, גם אלופה ראויה, וגם גיבור חדש – ארון רודג'רס.

גרין ביי פאקרס, האלופה הטרייה, סומנה אמנם על ידי הפרשנים עוד לפני תחילת העונה כמועמדת לאליפות, אבל קשה לומר שהיא היתה הקבוצה הכי טובה העונה ב-NFL. אבל אני חוזר למה שכתבתי פה (במילים קצת אחרות) בסופרבול הקודם ובהזדמנויות אחרות – אלופים אמיתיים לא צריכים להיות הכי טובים כל הזמן; הם צריכים להיות הכי טובים ברגעים החשובים באמת. הפאקרס נכנסו בקושי לפלייאוף, עם הוויילד-קארד האחרון ועם המאזן השמיני בטיבו בלבד בליגה. אבל גדולתם התגלתה ברגעי האמת: בששת המשחקים האחרונים שלהם עד הסופרבול (3 בליגה ו-3 בפלייאוף), הם עמדו עם הגב לקיר, כאשר כל הפסד היה גומר להם את העונה. והם ניצחו בכל המשחקים האלה. הניצחון בסופרבול רק נתן את החותמת הסופית (וגם לא היה המשחק הכי טוב של הירוקים העונה).

וכמובן, ארון רודג'רס. לא שהיינו צריכים את המשחק המצוין שלו אתמול כדי לדעת את זה, אבל במקרה שלמישהו עוד היו ספקות – יש יורש לברט פארב בלמבאו-פילד. המשחק שלו אמש היה של אלוף אמיתי: לא הכי טוב שלו העונה, אבל מדויק מאוד, עם אפס טעויות קריטיות (מה שאי אפשר לומר על יריבו מהצד השני – ביג בן רותליסברגר), עם קבלת החלטות נכונה (גם במסירות שהתפקששו אפשר היה לזהות את העין והיד הטובה שלו – את הפספוסים אני מייחס הפעם לתופסים שלו). כמו שאמרתי: להיות יותר טוב מכולם ברגע הנכון. מי היה מאמין שהוא סבל משני זעזועי מוח העונה.

אם כבר, מבין שני הקוורטרבקים אמש, דווקא רותליסברגר נראה כמי שלוקה קצת במוחו. אבל למה אני מלכלך: רודג'רס ורותליסברגר (אם ננטרל רגע את ההתנהלות הבעייתית שלו מחוץ למגרש) הם שני הק"ב החביבים עלי בליגה – בעיקר משום שהם לא נראים כמו קוורטרבקים, אלא יותר כמו שני נהגי משאיות – מגודלים, רחוקים מלהיות יפי תואר, קצת מוזנחים. תמיד נחמד לראות שניים כאלה ששמים בכיס את כל הדוגמנים האחרים.

14 שנה מחכים בגרין ביי לאליפות הזאת. גם אני חיכיתי. את הזכייה הקודמת פספסתי כיוון שהייתי בצבא, אז זו בעצם האליפות הראשונה "שלי". מכל הבחירות הספורטיביות שעשיתי בחיי, אני הכי גאה בזו של הפאקרס – קבוצה מעיירה קטנה שמתריסה כנגד כל אושיות הספורט האמריקני, ואפילו עושה את זה בלי לעצבן את כולם בדרך (ע"ע הקבוצה מהמקטע הקודם בפוסט הזה). לא כל כך ידעתי מהחיים שלי לפני 20 שנה בערך, אבל יצא שבחרתי לאמץ ללבי את הקבוצה הכי מיוחדת ומרגשת בספורט האמריקני. גביע וינס לומברדי חוזר הביתה. איזה כיף.

2 thoughts on “מכת חשמל בהיכל

סגור לתגובות.