ואיזה שמנמנים האוהדים

בטרם נחזור לענייני השעה, רציתי לספר לכם, הגם שבאיחור-מה, על חוויה מיוחדת במינה (עבורי) שעברתי לאחרונה.

לפני כמה שבועות חזרתי מטיול קצר בחוף המערבי של ארה"ב. אחרי שביליתי כהוגן עם עוד שלושה סוסים מובחרים בל.א. ולאס וגאס, המשכתי לבדי לכיוון איזור מפרץ סן פרנציסקו, שם חיכה לי עוד אחד משיאי הביקור (הראשון שלי, יש לציין) בארה"ב: משחק NFL בין אוקלנד ריידרס המקומית לוושינגטון רד-סקינז.

חשבתי שאחרי המשחק אחזור כולי נסער ונרגש ואמהר להעלות על הכתב את רשמיי, תוך שאני מרעיף סופרלטיבים על הספורט האמריקני והגישה הכללית של האמריקנים לספורט, על הארגון המופתי, על האיצטדיון הנפלא, על החוויה מטלטלת החושים. וכל זאת תוך שאני חובט כהוגן בספורט המצ'וקמק שלנוֿ ובעסקניו השמנים, אתלטיו העצלנים ואוהדיו העצבניים.

חוויה מטלטלת? הסוס בקוליסיאום של אוקלנד

אבל החוויה היתה הרבה יותר מורכבת מכך. שלא תבינו לא נכון – זה היה נפלא. מהרגע שבו הבחנתי מרחוק ב"אוקלנד-אלמדה קאונטי קוליסיאום" (זה האיצטדיון), דרך הרגע שיצאתי מהמכונית וריח הבשר הנצלה הכה באפי (תמשיכו לקרוא ותבינו), עבור למשחק עצמו ועד שיצאתי מהאיצטדיון והצטלמתי עם נציג מעניין של אוהדי הריידרס. אבל בסופו של דבר קשה לומר שחושיי טולטלו.

נתחיל בכל זאת במה שהיה נפלא: זה התחיל ממגרש החניה, שם מתאספים האוהדים שעות לפני המשחק כדי לעשות על האש ולשתות כדבעי – מסורת נפלאה שאני בכלל לא רוצה לדמיין איזו צורה היא תלבש אם מישהו יחליט לייבא אותה לחניונים של בלומפילד. זה המשיך בסדר המופתי בקופות ובכניסה, באדיבות של הסדרנים ובנימוס של האוהדים, למרות הבדיקות הבטחוניות הקפדניות בכניסה. לכל זה מצטרף הארגון הנהדר, הטקסים, השואו, הצ'ירלידרס. אמריקה.

גו ריידרס

רוצים תלונה? טוב. המזנונים נורא יקרים. זה לא הפריע לי כמובן לתקוע שתי נקניקיות עם הרבה תוספות, לשטוף אותן עם כוס גדולה של קולה, ולוודא שהכול יושב למטה כמו שצריך עם כוס בירה ענקית. על ערימת הנאצ'וס המכוסה בעוד ערימה של צ'ילי כבר ויתרתי, אבל זה נראה נורא מפתה.

אז כן, זה היה נפלא, אבל בסופו של דבר זו היתה חוויה סולידית למדי: משחק לא מעניין ולא קובע בין שתי קבוצות סתמיות (המקומית, אגב, הפסידה 34:13 אם זה מעניין מישהו), באיצטדיון ענקי אבל לא מרשים במיוחד (וגם לא היה מלא), עם אוהדים שמנים, עצלים ודי מנומנמים (ואוהדי הריידרס עוד נחשבים לפנאטיים במיוחד. נו באמת).

ואיזה שמנמנים האוהדים. ריידר משועמם

אבל רגע, רציתי להתלהב, רציתי להלום בעסקנים, רציתי לשלוח חיצים מילוליים בכל האבי-לוזונים-גברי-לוים-אבנר-קופלים-רענן-ורשביאקים למיניהם.

אז הנה זה בא:  דווקא הסולידיות, בדרכה האפרורית, מדגישה ומחדדת את התהום הפעורה בינינו לבין אותם מקומות בעולם שבהם מבינים דבר או שניים בארגון ספורט מקצועני. כי זו בדיוק הנקודה: ריידרס-רד סקינז, אי שם בעומק העונה, הוא סתם משחק בין סתם קבוצות. משהו שמקביל למ.ס. אשדוד נגד מכבי פ"ת איפשהו בשלהי העונה (לא יודע למה, אבל אוקלנד האפרורית הזכירה לי את אשדוד, וסליחה מכל חבריי שמשום מה גרים שם).

זה היה עוד יום א' שגרתי באוקלנד וברחבי ארה"ב, שבו יוצאים מאות אלפי אנשים מבתיהם ונוסעים לאיצטדיון כדי ליהנות מספורט איכותי ומאתלטים מקצועניים לעילא, מחניונים מסודרים, ממתקן מפנק ונקי, משואו דבילי אך מהנה. וכל זה בלי שמץ של רמז לאלימות (למרות כמויות האלכוהול האדירות שנגמעות מסביב לאיצטדיון ובתוכו).

עוד יום א' שגרתי

ואם כך נראית השגרה, ואם כך נראה סתם משחק, אז מה לעזאזל הולך במשחקים הגדולים ובאיצטדיונים המפורסמים? ב"לומבאו פילד" בגרין ביי (סולד-אאוט כבר 50 שנה עם רשימת המתנה של 25 שנה לכרטיס מנוי), ב"ג'איינטס סטאדיום" בניו יורק, אפילו ב"קנדלסטיק פארק" בסן פרנציסקו הסמוכה (שאירח למחרת אותו יום את משחקה של הפורטי-ניינרס השנואה, ושבטפשותי החלטתי לא ללכת אליו למרות שיכולתי)? ולא אמרתי אף מילה על הסופרבול.

אז המסר ברור, והוא מדכא, ומעצבן, ומתסכל. וגם אנחנו רוצים, וגם לנו מגיע, והלואי עלינו. מצד שני, צריך כנראה לבזבז כמה מאות שבתות מהחיים באורוות ובקופסאות כדי לדעת להעריך וליהנות אפילו ממשחק מעפן בין אוקלנד לוושינגטון. ועל כך אני שולח תודה לכל המ.ס. אשדוד למיניהן, ולכל האבילוזונים חסרי התועלת, על שהפכו את החוויה הזאת לכה מיוחדת ומהנה. אשריכם.

לאלבום התמונות המלא

ד"ש ללוזון

1 thought on “ואיזה שמנמנים האוהדים

  1. פינגבאק: שגרה זה לא רע | סוספורט

סגור לתגובות.