השיבה מאמסטרדם

התלבטתי ביום-יומיים האחרונים כיצד ומה לכתוב פה על גמר הגביע העולמי בכדורגל ועל האלופה החדשה והראויה (אוי כאב לי לכתוב את זה). אמנם היו סיבות טכניות לכך שלא התייחסתי לנושא בזמן אמת, אבל הסיבה החשובה יותר היא עקרונית – מה בעצם לכתוב? אחד הכללים שהצבתי לעצמי עם הקמת הבלוג הזה, הוא להשתדל לא להיות בנאלי, כלומר, לא לכתוב כאן דברים שניתן לקרוא בכל מוסף ספורט או אתר חדשות, ולהשתדל להביא זווית מקורית ו/או אישית לנושאים שעליהם אני כותב.

אז רק למען ההיסטוריה, אומר שספרד היא אכן אלופה ראויה (ולא נשכח: הפייבוריטית הברורה של סוכנויות ההימורים עוד לפני תחילת הטורניר). למרות היכולת הדי מבאסת ויבול השערים הדל, הנצחונות של ספרד היו משכנעים למדי, והיא הציגה גם חוסן מנטלי וגם כושר גופני טוב (זה ניכר במיוחד בהארכה בגמר). אז מגיע לה. וזה כל מה שיש לי לומר בנושא הזה.

בפוסט הזה אני אתמקד דווקא במפסידה – הולנד. גם מתוך נאמנות לאותו עיקרון שציינתי למעלה, גם כדי להתריס נגד הקלישאה של "לא זוכרים את הסגן של בר כוכבא", אבל בעיקר משום שאת השבועיים האחרונים של גביע העולם, משלב רבע הגמר והלאה, ביליתי בארצות השפלה וצפיתי במשחקיה של הולנד בלב אמסטרדם.

ה-L השלישית

אם עד היום כתבתם Holland עם שני L, כדאי מעתה לשקול להוסיף L שלישית כנגד שלושת ההפסדים – ב-74' ו-78', ועכשיו גם ב-2010. לוזרים, לוזרים, לוזרים. לפחות הם לוקחים את זה ברוח טובה: עוד לפני משחק הגמר, אמר לי הולנדי אחד, שמבחינת האתוס הלאומי, עדיף להם להפסיד. אם נזכה בגביע העולמי, הסביר, נחגוג יום-יומיים ונשכח מזה, נתייק את הזכייה בארכיון ונחזור לשגרה. לעומת זאת, אם נפסיד, יהיה על מה לדבר ולקטר ב-20-30 השנים הבאות. גם אני חושב שההפסד מתיישב טוב יותר עם הדימוי הלאומי של הולנד, ועם התפיסה של מדינה קטנה, מתחמקת מצרה ומוקפת אויבים, סליחה, מים.

עד היום ההולנדים "מתרפקים" על ההפסד הצורב בגמר של 74', דשים בדור הזהב ההוא בראשותו של יוהן קרויף, ומייחלים ליום שבו יזכו גם הם להניף את הגביע. אם היו זוכים, לא היה נשאר כבר למה לייחל ולקוות. וכידוע, אין כמו ייחולים וכיסופים בתור דבק לאומי מאחד ומגבש. התקווה בת שנות אלפיים וכו'.

מה שבטוח, הם יודעים להפסיד. אחרי משחק הגמר, אחותי שלחה SMS ושאלה אם עצוב באמסטרדם. ובכן, באמסטרדם אף פעם לא באמת עצוב – תמיד יש סיבה למסיבה. ולראייה, למרות האכזבה, הנבחרת התקבלה בכבוד גדול מאוד בשובה להולנד, ומאות אלפים הגיעו לאמסטרדם כדי להריע לשחקנים. אם נבחרת ישראלית כלשהי היתה חוזרת לאחר הפסד בגמר, אני לא רואה עשרות אלפי ישראלים מתכנסים בכיכר רבין כדי להריע לגיבורי האומה. מקסימום טקס צנוע בנתב"ג בראשות שרת החינוך.

כתום היום

כמה ימים לפני כן, לאחר הניצחון על אורוגוואי בחצי הגמר, אפשר היה לקבל מושג איך זה היה נראה אילו הולנד היתה זוכה בגביע: פרץ שמחה ספונטני ברחובות ובכיכרות, ריקודים, תופים, חצוצרות, זיקוקים, צפירות של מכוניות. לא משהו שלא ראינו בשום מקום אחר. אבל בעיניי מצאו חן שני דברים אחרים, שלא תמיד ניכרים לעין במבט ראשון: העובדה שאלפי אנשים עשו את דרכם לאמסטרדם מכל רחבי הולנד, רק כדי לצפות ביחד במשחק ולחגוג בסיומו, אם וכאשר. הדבר השני הוא שמדובר באנשים שאינם בהכרח חובבי כדורגל ביום-יום: בגמר, למשל, ישבו לידנו שתי סטודנטיות צעירות, שהודו שהן לא מתעניינות בכדורגל, אבל גמר הגביע העולמי זה סיפור אחר לגמרי. נכון, הן הסתלקו בדקה ה-120, עוד לפני שריקת הסיום, מה שמלמד שהן הגיעו בעיקר כדי לחגוג ולא כדי לצפות בכדורגל, אבל כמי שרגיל בעיקר לבוז מתנשא או סתם אדישות מאנשים (נשים) שאינם חובבי כדורגל, זה היה שינוי מרענן.

משבר היורו?

לאחר כל קשקושי הפרשנים על כך שמדובר ב"טורניר דרום-אמריקאי", קיבלנו 3 נבחרות אירופאיות בחצי הגמר, ומשחק גמר כלל-אירופי. כמובן שתמיד יימצא הנודניק התורן שיגיד שהיה גמר משעמם, "כצפוי מקרב בין שתי אירופאיות", אבל זה משום שיש אנשים שלא מסוגלים לראות מעבר לסטריאוטיפים, ופשוט לצפות במשחק. הגמר המלהיב האחרון היה ב-86' (2:3 של ארגנטינה על גרמניה). ב-90' שיחקה נבחרת דרום אמריקאית (ארגנטינה) באחד הגמרים היותר משעממים אי פעם (הפסד 1:0 לגרמניה). בתוצאת ה-0:0 הראשונה אי פעם במשחק גמר, היתה מעורבת נבחרת דרום אמריקאית (ברזיל-איטליה, 94'), שגם לא הצליחה לכבוש בגמר 4 שנים לאחר מכן (הפסידה 3:0 לצרפת). גם הניצחון של ברזיל ב-2002 (0:2 על גרמניה) לא היה ממש עוצר נשימה.

בקיצור, אולי תפסיקו כבר לקשקש? ככה נראים משחקי גמר ב-20 השנים האחרונות. טוב, רע, זה מה יש. אם מישהו חושב שגמר בין ארגנטינה לברזיל, נניח, היה מוליד איזה 4:3 מופלא, כנראה שמדובר במישהו שהיה שרוי בתרדמת ב-30 השנים האחרונות. לפני שלוש שנים צפיתי בגמר הקופה אמריקה בין ברזיל לארגנטינה (0:3) ונרדמתי באמצע, ולא בגלל השעה המאוחרת. הציפייה לגמר מסעיר ומרתק היא נאיבית וילדותית.

טוטאל פוטבול

הנבחרת הנוכחית היא לא הנבחרת ההולנדית הטובה ביותר בכל הזמנים, ואפילו לא השלישית בטיבה (אם נניח שזו של 74' וזו של 88' היו הטובות ביותר). צריך גם להודות שההגרלה היטיבה עימה: בית נוח למדי בשלב המוקדם, סלובקיה הבינונית בשמינית, אורוגוואי הנאיבית בחצי הגמר – לא ממש דומה לדרך של גרמניה למקום השלישי, וגם לא לזו של ספרד. אבל היא הדיחה בדרך את ברזיל, וגם ניצחה את כל המשחקים שלה עד הגמר, בלי להזדקק להארכה או לבעיטות הכרעה. אז הכדורגל לא היה מלהיב (ולדברי יוהאן קרויף גם מלוכלך), אבל אחרי ש-36 שנות כדורגל יפה (או לפחות נסיונות לשחק כדורגל יפה) לא הביאו תואר, זה בסדר גמור לנסות גם את הדרך האחרת. בעיניי, "כדורגל שמח" ו"טוטאל פוטבול" לא מתבטאים רק במגרש, אלא גם במה שקורה מסביב, בהשלמה הספורטיבית עם ההפסד, בקבלת הפנים השמחה ובגישה החיובית הכללית – ובזה ההולנדים אלופי עולם כבר מזמן.