הפוליטיקה של הגביע העולמי

סוף סוף גמרנו עם העונה המעיקה הזאת, ואפשר להתפנות לחגיגה האמיתית – גביע העולם בכדורגל דרום אפריקה 2010.
אני מתכנן להעלות פה בימים שעד לתחילת המשחקים סקירה של כל הנבחרות המשתתפות בטורניר. אבל כמובן שזו לא תהיה עוד סקירה שגרתית כפי שתמצאו בכל עיתון ספורט, אלא סקירה אישית, על פי מפת הכדורגל הפרטית שלי. אז לפני שנגיע לנבחרות עצמן, יש צורך להציג את עיקרי תפיסת העולם הספורטיבית-פוליטית שלי.

כבר לפני שנים פירטתי לראשונה בבלוג שלי את עיקרי האידיאולוגיה הזאת. אלא שאז זה היה קצת גולמי ובוסרי. היום אני מבקש לחדד כמה נקודות בתורה המורכבת (והחולנית) הזאת.

זה הולך ככה:

לא לנייטראליות
אחת הבעיות בטורנירים האלה היא שאנחנו, הישראלים, ביחד עם עוד עשרות אומות ברחבי העולם, מרגישים קצת מחוץ לעניינים. כי בהיעדר נבחרתנו האהובה, מה לנו ולחוף השנהב? או סרביה? או הונדוראס?! ובכל זאת, אנחנו תמיד מוצאים את הפייבוריטיות שלנו, אפילו במשחק המסקרן בין סלובקיה לפראגוואי, נניח.
יחד עם זאת, ישנם האנשים המעצבנים הללו שאומרים "אני לא בעד אף אחד. אני נהנה מהמשחק". הגישה הזאת מאוסה בעיניי. כי בואו נודה על האמת: רוב המשחקים בגביע העולם משעממים ואינם ברמה גבוהה, אז איך בדיוק אפשר ליהנות מהם? לכן, מבחינתי, המשחק הוא מעניין רק כאשר בוחרים צד ודבקים בו – רק אז אפשר להתמסר לרגשותיך, להיסחף עם המשחק, ולהתעצבן מעוד איבוד כדור של ניו זילנד.
לכן, על פי התורה שלי, הכלל הראשון והחשוב ביותר הוא זה: לפני כל התמודדות אני חייב לבחור צד, ולדבוק בו עד סוף המשחק.

איך בוחרים צד?
על מנת להחליט "בעד מי אני", פיתחתי מערכת סבוכה למדי של גושים, אליהם אני משייך את הנבחרות השונות: גוש הטובות, גוש הרעות ובתווך גוש ה"בלתי מזדהות" (בלמ"ז). בקצוות יש שני תתי-גושים נוספים: "הכי טובות" (גוש קטן ומובחר הכולל את נבחרת ישראל וגרמניה) ו"ציר הרשע" (קטן ובלתי מובחר הכולל את ארגנטינה, ברזיל ואיטליה. למה? ככה).

סבך שלם של שיקולים קובע איזו נבחרת שייכת לאיזה גוש. חלקם הגיוניים למדי (הזדהות פוליטית, מבחן ה"טוב ליהודים?", מבחן "הבחורות-הכי-יפות" וכו'), וחלקם נובעים מגחמות פרטיות שלי, שקשה להסבירן על רגל אחת. מה שחשוב לדעת הוא שבאופן טבעי, קבוצה "טובה" תמיד תועדף על פני "רעה" או "בלמ"ז", "בלמ"ז" תועדף על פני "רעה", רעה תועדף על פני "ציר הרשע" וכו'. ברור?  יופי. עוד חשוב לציין שהמערכת אינה קשיחה ויש לעיתים תזוזות של נבחרות מאגף לאגף, בהתאם להתפתחויות שונות, או בהתאם לשינויים והתדרדרויות במצבי הנפשי.

דוגמה: נבחרת צרפת, למשל, היתה פעם חברת כבוד ב"ציר הרשע", אך מאז נדדה על פני כל המערכת ונחתה בצד של ה"טובות". מה קרה? ובכן, מאז שהפכה לנבחרת שמעצבנת את הגזענים הצרפתים, היא הפכה אצלי לפייבוריטית.
עוד דוגמה: נבחרת יוון. באופן מסורתי נמצאת ב"בלתי מזדהות", אבל נכון להיום, כיריבה של נבחרת ישראל במוקדמות גביע העולם וכעת גם במוקדמות היורו, היא הוזזה לאגף ה"רעות", עד שאחליט אחרת.
העיקרון איפוא ברור: כדי לבחור צד במשחק, יש לגשת אל המפה ולבחון היכן היריבות ממוקמות עליה.

אנחנו שתינו מאותו הגוש
אלא מה? לעיתים קרובות קורה ששתי קבוצות מאותו גוש נפגשות. מה עושים? במקרה כזה צריך להכריע ביניהן באמצעות שקלולים עדינים יותר, שעדיף שלא ניכנס אליהם, כיוון שהם גובלים במחלה נפשית. לפעמים, אין ברירה אלא להחליט באופן שרירותי לחלוטין, או להפעיל את "מבחן הרגש הטהור" – המשחק מתחיל ולאחר כמה דקות אני כבר מרגיש לאיזה צד אני נוטה "באופן טבעי".

ולסיום, חשיפה ראשונה ובלעדית של מפת הטורניר המלאה שלי, נכון לעכשיו (כן, בהחלט עשויים לחול בה שינויים. לא, מעולם לא אמרתי שאני שפוי):

גילוי נאות לתמהים: אני אוהד ותיק של נבחרת גרמניה (לסיפור המלא הקליקו כאן), ומבחינתי היא נמצאת מעל כל נבחרת אחרת (חוץ מישראל, כמובן, אבל פה זה הגביע העולמי של 2010, לא גביע הפנטזיות של 2134). לפיכך, למי שתוהה למה ספרד ואנגליה, למשל, נמצאות ב"רעות", אסביר כי המיקום במפה של חלק מהנבחרות נגזר מהיחס בינן לבין גרמניה.

Related Post

10 Replies to “הפוליטיקה של הגביע העולמי”

    1. אני לא יכול לגנות אותך על כך, אבל אני בהחלט בז לך.

  1. אני בהחלט מכיר את האידיאולוגיות האוויליות שלך שמביאות אותך להפלות באופן מסורתי נבחרות רק בשל היותן נאהדות על ידי אחרים, אבל אוסטרליה בצד של הטובות? כבר שכחת את "ככה לא בונים חומה"?
    ומה יש לך נגד אורווגאי וסרביה?

    1. הזהרתי בפוסט שעדיף לא להיכנס לתוך הראש שלי, אבל היות והחלטת לצעוד במשעול החתחתים הזה, אני רק יכול לקוות שהבאת נעליים טובות וקסדה.

      אכן, אוסטרליה היתה שנים רבות בנטייה לכיוון הרעות, בגלל אותו פרנק ארוק ימ"ש. אבל חלפו כבר 21 שנה מאז הגול ההוא של אוחנה (16.4.89) ומאז שהתמודדנו נגדם בפעם האחרונה בבית האוקייאני. קצת רחמנות ידידי, אפילו רוצחים מקבלים לפעמים חנינה אחרי פחות זמן. אוסטרליה היא מדינה חביבה עם אנשים נחמדים. אין לי שום דבר נגדה. והכי חשוב: במפה שלי מעורבים גם שיקולים אישיים, לא רק ספורטיביים ופוליטיים (לכן, למשל, הולנד היא בצד של הטובות למרות שהיא יריבה מרה של גרמניה), והיות ואחד מחבריי הטובים הוא אוסטרלי אותנטי (מיודענו רפי), אז אני סבבה לגמרי עם ה"סוקרוז".

      לגבי אורוגוואי, נבחרות מאמריקה הלטינית נשפטות אצלי באופן מסורתי לחומרה, בשל האנטיתזה שהן מהוות לגרמניה. בדרך כלל אין לי יחס מיוחד אליהן (חוץ מארגנטינה וברזיל, ציר הרשע כאמור), אז אני מעיף אותן אל הבלתי מזדהות. אבל אי אפשר לשים את כולן שם (אחרת מה הטעם) אז מישהי צריכה לשלם את המחיר, ובדרך כלל זו אורוגוואי, דווקא בשל היסטוריית הכדורגל המפוארת שלה.

      על סרביה אין דיון בכלל. במלחמה ההיא ביוגוסלביה היו מעט מאוד צדיקים, אבל הסרבים היו הכי גרועים מכולם. מילושביץ, זוכר?
      ואגב יוגוסלביה לשעבר, גם לקרואטיה ולבוסניה יש מקום של אי-כבוד ב"רעות". סלובניה ומקדוניה קיבלו פטור כי הן קטנות ולא מזיקות.

  2. תשובה נאה. במחשבה שנייה אני מאד לייק אוסטרלים, ואחרי היום בבוקר גם לאורגוואי לא מגיע יותר מדי סימפטיה…

    1. אתה רואה, אי אפשר לעמוד נגד היגיון צרוף.
      ראיתי את המשחק בלילה, ואורוגוואי שיחקה מצוין, לפחות בהתקפה.
      מצד שני, זו נבחרת ישראל… לא קשה לשחק בצירופים ודאבל-פסים על האגפים מול המגינים המביכים שלה (סבן וזיו. וגם החברים שלך מימון וקינן לא היו גדולים. היי, אפשר לאזרח את טישיירה?)
      ההגנה שלה לעומת זאת די חדירה – רפאלוב, השחקן האיטי בעולם, פרפר אותה בדרך לשער. וזה כבר מאפיין די דרום-אמריקני. גג שמינית-גמר, וניפטר ממנה.

  3. גרמניה???? לא
    לא לא
    לא עושים ככה..
    אני אנטי המפה
    הייתי מחליף את ארגנטינה וברזיל עם גרמניה .. ואולי זורק קרוב לגרמנים ולאיטלקים גם את ארה"ב (כי הם שם לא בגלל הכדורגל רק בגלל הפוליטיקה) גם את צ'ילה וגם את דרום קוריאה…
    ואת כל העמודה של הרעות הייתי מבטל ומעביר לטובות.

    ההימור שלי – אנגליה ,ולא כי היא הכי טובה , פשוט כי ככה זה מרגיש.

    1. שמע, כל אחד והמפה הפרטית שלו.
      לי יש סיבות טובות למה אני אוהד של גרמניה כבר מגיל 5 בערך (יש קישור בפוסט), וכל עוד היא לא מתמודדת נגד נבחרת ישראל, היא בשבילי פייבוריטית נצחית.
      אני לא אכחיש שיש בכך משום התרסה דווקאית נגד הקונצנזוס, אבל האמת היא שממש לא אכפת לי מה כולם חושבים על זה.

      לגבי אנגליה, הרשה לי, ברוח הטוקבקים, לפחפח ("פחחחחחח"). אנגליה מגיעה תמיד עם השאיפות הכי גבוהות ומתרסקת בצורה משמחת ביותר.
      הבעיה עם האנגלים היא שהם מאוהבים בכישלון. בתור אומת ספורט דגולה, עם תרבות ספורט מפוארת, אין כמו האנגלים בעת כישלון (וגם בעת הצלחה, האמת. הם ספורטיביים במידה שאנחנו לא נבין או נצליח לחקות לעולם).
      העיתונאים, הכתבים, הפרשנים, אפילו האוהדים הפשוטים – כולם מחכים בפינה לנבחרת שתחזור מעוד ביזיון, ואז מפליאים בה את מכותיהם. אין מצטיינים מהם בהלקאה. הם פשוט נהנים מזה.
      למרבה הצער (של האוהדים) ההמתנה לכישלון הופכת לנבואה שמגשימה את עצמה.

      מקווה שלא אתבדה… אתה מוזמן להלקות אותי אם כן (-:

  4. מקווה שתיפול בידי ההזדמנות.
    אני מסכים עם כל מה שכתבת בקשר לאנגלים – בכל זאת יש לי הרגשה שהפעם זה הם.
    ואני מקווה שאני טועה

Comments are closed.