הלב כבר ידע

לזכרו של אבי רן

היום, 11 ביולי, מלאו 24 שנים למותו של אבי רן, שוערה המצטיין של מכבי חיפה, שנהרג ב-1987 בעת חופשה בכנרת, כשסירת מירוץ עלתה על אופנוע הים שעליו רכב. האירוע הזה הוא מהקשים והטראומטיים שידע הספורט הישראלי, ועבורי הוא היה טראומטי במיוחד, בהתחשב בעובדה שחוויית הכדורגל עוד היתה חדשה יחסית עבורי (הייתי בן 10). אבי רן היה מאלילי הכדורגל הראשונים שלי, והנה הוא הלך, בחטף, ועוד בדרך כה מזעזעת.

אבל קשה לא פחות היתה הדרך שבה קיבלתי את החדשות האיומות, ועל זה אני רוצה לספר פה היום.

באופן אירוני-משהו, הבשורה על מותו של אבי רן מצאה אותי במהלך משחק כדורגל עם החבר'ה. אבל האירוניה הגדולה יותר נזרעה עוד לפני אותה שבת גורלית. כמה ימים לפני התאונה, הלכתי בשבילי הקיבוץ עם חבר. בדרך עצרו אותנו ילדים גדולים יותר, שהחליטו למתוח אותנו, ובעיקר את חברי, אוהד בית"ר ירושלים (אז אלופת המדינה הטרייה): הם סיפרו לנו כי כמה משחקני בית"ר נסעו ביחד ברכב שהיה מעורב בתאונת דרכים, וכמה מהם נהרגו, כולל שני הכוכבים הגדולים של הקבוצה דאז – אלי אוחנה ואורי מלמיליאן.

אלי ואורי עדיין מסתובבים בינינו, לכן אתם יודעים שהסיפור הזה אינו נכון. גם אנחנו לא כל כך האמנו להם בהתחלה, אבל הם התעקשו ודבקו במתיחתם. כשהגעתי הביתה פתחתי רדיו וחיכיתי לחדשות (אח, ימי הרדיו…). לא אמרו כלום. כך כל שעה עגולה, עד הערב, אז חיכיתי לראות אם יגידו משהו ב"מבט". כמובן שלא אמרו כלום, ואני הבנתי סוף סוף שנפלתי קורבן למתיחה.

חזרה ל-11 ביולי. בעודנו משחקים כדורגל, ניגשו אלינו אותה חבורה של נערים. הם עצרו את המשחק וסיפרו לנו בפנים נפולות על מותו הטראגי של אבי רן, כולל התיאור הציורי של סירת המירוץ שדרסה אותו. כמובן שאף אחד, ובעיקר אני, לא האמין להם, והזכרנו להם את "התאונה הקטלנית" מהשבוע שעבר. אני אפילו התרסתי בפניהם שאז הם מתחו את חברי הבית"רי, ועכשיו הם החליטו להתלבש עלי, אוהד מכבי חיפה. לא היה לי ספק כי מדובר במתיחה והמשכתי במשחק, שמח וטוב לב.

כשהגעתי הביתה, סיפרה לי אמא שלי על האסון. הראש ניסה לשכנע את עצמו שזו עדיין מתיחה, אבל הלב כבר ידע. באותם רגעים ראשונים של הלם הייתי מוכן אפילו להאמין שאמא עשתה יד אחת עם הנערים ההם – רק לא שאבי רן איננו.

קישורים

• עמוד הנצחה לאבי רן באתר של מכבי חיפה
• פורטל הנצחה לאבי רן באתר וואלה
• אבי רן בוויקיפדיה