מה שבע

אני בטח אצא עכשיו האיש הכי פרובינציאלי בעולם, אבל במחצית המשחק הבלתי-נשכח אמש בין נבחרת גרמניה לנבחרת ברזיל, במצב של 0:5, הדהדו בזכרוני שני משחקים מהעבר: ה-0:5 של מכבי חיפה על מכבי ת״א ב-1994, וה-0:5 של נבחרת ישראל על אוסטריה ב-1999.

מה שמשותף למשחקים האלה זו לא רק התוצאה הגבוהה שהושגה במשחק חשוב וקובע, אלא העובדה שלפני המשחק כל קבוצה נראתה כמסוגלת לנצח את יריבתה, וכל תוצאה נראתה אפשרית, חוץ מהתוצאה שהושגה בפועל.

השותף הגרמני שלי לדירה אמר לי אתמול בלילה שזה היה משחק שהוא יספר עליו לנכדים שלו. משהו שזוכרים לכל החיים. ואני כמובן מבין היטב על מה הוא מדבר. עובדה: גם בעודי יושב בפאב בברלין ותופס את הראש לנוכח הקונצרט הגרמני בבלו הוריזונטה, הזיכרון הראשון שעולה לי לראש הוא החמישייה ההיא של מכבי חיפה, כאילו לא חלפו 20 שנה מאז.
ואולי אני באמת סתם פרובינציאל.

והזיכרון שלי עוד קצר יחסית לזה של הברזילאים. ב-1950, בטורניר שהתקיים בברזיל, הם הפסידו בגמר לאורוגוואי, באחד המשחקים הטראומטיים בתולדות הנבחרת. גם אחרי 64 שנים הם עדיין מחפשים איך למחוק את החרפה הזאת. וכפי שכתבו כבר לפני: אתמול הם הצליחו.

עוד סח לי השותף, כי הוא מעולם לא חווה דבר כזה בכדורגל. כן, היתה בימי חיינו הזכייה של גרמניה באליפות העולם ב-1990 ובאליפות אירופה ב-1996, אבל כמשחק יחיד, בערב אחד – כזה דבר לא היה לגרמנים כנראה מעולם.
ואם חושבים על כך, זה הגיוני: נבחרת שנמצא בטופ העולמי, למעשה מספקת לאוהדיה בעיקר אכזבות (!). תחשבו על זה: בגרמניה, בכל פעם שהנבחרת לא חוזרת עם תואר – האירופאי או העולמי – זו אכזבה. ולכן המשחק הזה, והתוצאה הזאת, כל כך משמעותית וכל כך מרגשת עבור הגרמנים.
אז הנה, התאמצנו ומצאנו משהו שישראל כבר השיגה בכדורגל וגרמניה עדיין לא. עד אתמול.

לי כל שנאפס נושא מזכרת

אנקדוטה קטנה: בפאב שבו צפיתי במשחק אמש נהוג לחלק ללקוחות בקבוקון שנאפס קטן על כל שער לטובת הקבוצה "שלנו" (בדרך כלל זו הרטה, אתמול זו היתה כמובן הנאציונאלמאנשאפט). בערך בשער הרביעי או החמישי נגמרו להם הבקבוקונים במלאי, אז הם עברו לחלק את השנאפס בכוסיות.
בקיצור, מי שהגיע לשם אתמול, בכלל לא היה צריך לקנות אלכוהול, הוא היה יכול לתפוס יופי של ראש רק בזכות ערימת הגולים של מולר ושות'.

החטא הקדמון

המשחק אמש הפגיש שתי נבחרות ששינו את פניהן בעשורים האחרונים (מפגש שני בלבד בגביע העולם לשתי הענקיות הללו, הקודם היה בגמר של 2002). התייחסתי לכך בפוסט קודם לגבי נבחרת ברזיל: למודי אכזבות בשנים 1974-1994, החליטו שם לנטוש את ה"ז'וגו בוניטו" ("המשחק היפה") שלהם, זה שהפך אותם לאהובים כל כך בכל העולם, לטובת כדורגל קשוח, מבוקר, "טקטי" או במילה אחת: גרמני.
הגרמנים עשו מהלך הפוך בעשור האחרון: זנחו את הכדורגל ה"גרמני" ועברו לשחק… ובכן, ז'וגו בוניטו. זה עדיין כדורגל מאוד גרמני – קבוצתי, מאורגן, כל שחקן יודע את מקומו ותפקידו – אבל הרבה יותר יפה לעין.

גם מהבחינה הזאת המשחק אמש היה מרתק: שני הקווים הכמעט מקבילים הללו נפגשו אתמול לקרב שבא לתת מענה לשאלה, דרכו של מי נכונה וטובה יותר. התשובה הדהדה בכל רחבי העולם. גרמניה של היום משחקת יפה יותר, אבל היא לא שינתה את המהות שלה ולא זנחה את השורשים שלה ואת העקרונות הבלתי-מתפשרים של ספורטיביות, קבוצתיות, סדר, ארגון וכל אלה. לעומתה, נבחרת ברזיל בעטה במורשת שלה, זרקה לפח את יסודותיה וירקה בפרצופם של מאות מיליוני אוהדים. וכדי להוסיף חטא על פשע – גם לא היססה לחרוג מגבולות הקשיחות אל תחומי הכסאח וחוסר הספורטיביות (ע"ע רבע הגמר מול קולומביה). והיא עושה את זה כבר למעלה מ-20 שנה. זה אמנם הביא לה שני גביעים, לא נכחיש, אבל זה גם מה שהביא לה את ההשפלה האיומה אמש.

טוטאל פוטבול (אבל לא מה שאתם חושבים)

דבר אחד בכל זאת לא השתנה (ולא ישתנה כנראה) בברזיל: הגישה הטוטאלית לכדורגל. לא ברמה המקצועית, ברמה הרגשית. יש בזה משהו ששובה את הלב, אבל גם זה אחד משורשי התבוסה אמש. לטעמי, ברזיל הפסידה את המשחק לגרמניה ברגע שניימאר נפצע. לא בגלל שהוא כה חיוני לקבוצה (הוא שחקן חשוב, הכי חשוב, אבל בנבחרות גדולות ומוכשרות אמור להיות תחליף לכל אחד. ראו מקרה מרקו רויס בגרמניה), אלא בגלל הפסטיבל ההיסטרי סביב הפציעה שלו, שבשיאה החזיקו דויד לואיז וז'וליו סזאר את החולצה מספר 10 בזמן שירת ההמנון. מה זה הדבר הזה?! הלו, האיש לא מת עדיין! וכשהנבחרת מתעקשת להפוך את היעדרו של האיש לאישיו כה מרכזי, זה באמת הופך לאישיו המרכזי ואז החיסרון שלו באמת מורגש. וברזיל אכן נראתה אתמול כאילו היו לה פחות שחקנים על המגרש לעומת גרמניה.

לא נוצץ, אבל זהב טהור

הוא עשה את זה. כאילו ה-1:7 לא היה מספיק משפיל, בא מירוסלב קלוזה ושבר את השיא של רונאלדו דווקא נגד ברזיל. מה שאני אוהב בקלוזה ובשיא שלו, זה שהם מסמלים בדיוק את מה שאנשים אוהבים בכדורגל –  לא צריך להיות בנוי לתלפיות או הר של שרירים כדי להיות אחד הגדולים בכל הזמנים. קלוזה הוא סופרסטאר ענק, כמובן, אבל הוא לא שחקן מהסוג של רונאלדו (הברזילאי והפורטוגלי), או פלה או מראדונה, או אפילו תומס מולר. הוא לא נוצץ, והגולים שלו פשוטים ולא וירטואוזיים. הוא פשוט מקצוען שעושה את העבודה שלו וכובש. בצרורות. ובמקום ובזמן הנכון. בצניעות, בשקט, בלי צלצולים, בלי פוזות מגוחכות למצלמות ובלי ציוצים פרובוקטיביים בטוויטר. היי, מתי ראיתם בפייסבוק ממים על קלוזה? דווקא האנטי-כוכבות שלו עושה אותו לכוכב כזה גדול בעיניי.

(בתמונה משמאל: קלוזה-מם שטרחתי ומצאתי בגוגל-תמונות. אל תרוצו לחפש, כמעט כל האחרים מבוססים על אותו משחק מילים מעיק).

המצב

שנייה לפני סיום, אני חש צורך להתייחס גם למצב בישראל: אני לא נוהג לכתוב על הנעשה במזרח התיכון – לא כאן, לא בבלוגים אחרים ולא ברשתות החברתיות – פשוט כי אני חושב שזה לא מנומס ומרגיז את הבריות, לשבת בחו"ל ולמתוח ביקורת על הנעשה במולדת (אם כי לאנשים משום מה אין בעיה עם זה שאנשים יושבים בחו"ל ומשבחים את המדינה… אבל לא משנה). אבל הפעם ארשה לעצמי התייחסות קצרה, שגם רלבנטית לעניין שכאן למעלה. כששיתפתי את חבריי בתמונות מברלין – כולל זו המקסימה בראש הפוסט – שלחה לימישהי הודעה: "אנחנו בממ"ד ואתה מתעסק בשטויות?". לא התאפקתי ועניתי לה (וגם האלכוהול תרם את תרומתו): "סליחה, אבל מי שמתעסק בשטויות זה אתם ולא אני. ותחשבי על זה".
ותחשבו על זה גם אתם.
וזה כל מה שיש לי להגיד על הנושא.