החביבה, הקשוחה והשכונה

זה לא חדש שהרמה המוצגת במשחקי גביע העולם ובטורנירי נבחרות בכלל, רחוקה מאוד מזו שאנו רגילים לראות במהלך העונה בליגת האלופות ובליגות הבכירות של אירופה. למרות שמדובר למעשה באותם שחקנים, יש כמובן הבדל מהותי בין יכולת של קבוצה שמתאמנת יום-יום ביחד, ליכולת של נבחרת ששחקניה מתכנסים במקרה הטוב פעם בחודש. שלא לדבר על התשישות אחרי עונה של יותר מ-60 משחקים, ועל המחויבות העדיפה של השחקנים למעסיק שלהם, שמשלם להם הרבה מאוד כסף, לעומת מחויבותם הלעיתים-מוטלת-בספק, לנבחרת הלאומית.

ההקדמה הזאת מתמצתת לדעתי היטב את שני ימי המשחקים הראשונים בגביע העולם. הנבחרות עם הסגלים עמוסי הכוכבים, צרפת, ארגנטינה ואנגליה, הציגו משחקים עייפים וחסרי מעוף, ושתיים מהן גם נענשו על כך באיבוד נקודות (אנגליה וצרפת). נכון לעכשיו, הנבחרות המעניינות והקבוצתיות יותר שייכות דווקא לדרג הביניים – דרום קוריאה החביבה וארה"ב הקשוחה.

וזה לא מפתיע: השחקנים שלהן רעננים יותר בהשוואה לכוכבים של הגדולות. גם העובדה שהם עדיין רעבים ומחפשים לשדרג את החוזים שלהם, מזריקה מרץ לשרירים העייפים. בנוסף, אני חושב שבנבחרות הקטנות והבינוניות, שאינן עתירות כוכבים ואגו, יש למאמן יותר סמכות ויותר יכולת להשפיע על תבנית המשחק.

זה ניכר בעיקר אצל הקוריאנים, שפשוט שיחקו נפלא מול יוון, עם יציאה מהירה ומתואמת קדימה, מסירות בנגיעה אחת, חילופי מקומות, המון פירגון וחדוות משחק, לחץ על מוליכי הכדור וסגירה הרמטית בהגנה. נכון, זו לא חוכמה גדולה מול החתיארים של יוון, והמבחן האמיתי שלהם יהיה במשחקים הבאים, אבל קוריאה פשוט נראתה כמו קבוצה, מאומנת ומגובשת, מה שקשה לומר על הנבחרות האחרות ששיחקו עד כה.

אורוגוואי, למשל, מעיפה כדורים לפורלאן וסוארס ומקווה לטוב. צרפת אותו דבר עם ריברי. לניגריה יש על משבצת האילתור את יעקובו וקייטה. האנגלים משחקים כמו אנגלים, עם פריצות באגף והגבהות לרחבה. דווקא הגול שהבקיע ג'רארד הגיע ממהלך חריג של דאבל פס באמצע – היוצא מן הכלל המעיד על הכלל.

וארגנטינה? שכונה. כל אחד לוקח כדור ויאללה. אוקיינוס של כישרון בהתקפה, ואפס תיאום בין השחקנים. מסי ליהטט כהרגלו, אבל לא כבש, טבס נכנס שוב ושוב עם הראש בקיר, היגואין לא ממש הורגש, די-מריה נמוג. אז נכון שאניימה היה פשוט נפלא בשער (וואו איזה משחק!), אבל מסי וחבריו משחקים כל העונה מול שוערים לא פחות טובים ממנו. עם יותר תיאום וריכוז, זה היה נגמר ברביעייה.

אז סביר להניח שקוריאה תיעצר בשלב מוקדם, ואולי אפילו לא תעבור את שלב הבתים. כנ"ל ארה"ב. לעומתן, בארגנטינה, ואולי גם בצרפת ואנגליה, יש מספיק שחקנים מוכשרים, וכמובן מסורת וטונות של ניסיון, כדי להגיע לשלבים הסופיים. אבל אפשר רק לנחש איך הן היו נראות אם היתה להן גם את המחויבות והמוטיבציה של קוריאה וארה"ב.

ואגב ארה"ב, אמרתי לפני המשחק שאנגליה לא תנצח אותם. אני רק מצטער שלא העליתי את זה על הכתב כדי להוכיח שאמרתי. זה היה צפוי כל כך – לא רק הלוזריות של אנגליה, אלא גם העמידה הטובה של האמריקנים. מי שהופתע, פשוט סובל מנקודת עיוורון כפולה: 1) הוא לא מכיר את נבחרת ארה"ב. 2) הוא בא, כמו הרבה ישראלים פתיים, עם הטייה תודעתית ברורה לנבחרת אנגליה. תגידו, אינשטיין ונוימן, לא ראיתם מעולם משחקים של נבחרת אנגליה? אתם לא יודעים שזו היכולת הרגילה שלה?

הסיכום: אני מרוצה. לא ציפיתי להצגות, אבל בינתיים זה מתפתח כמו טורניר גביע עולמי קלאסי: הגדולות פותחות בדשדוש, הקטנות רצות, ובסוף הגרמנים מנצחים. אה לא, זה מחר.

ועוד מילה טובה לסיום: הצילום בטורניר הזה הוא פשוט ליגה אחרת. הכי טוב שראיתי אי פעם. נדמה כאילו יש שתי מצלמות על כל שחקן, ואנחנו מקבלים לפעמים כמה קלוזאפים, מכמה זוויות, על כל מהלך. איזו באסה לשופטים (שבינתיים, טפו טפו, לא השפיעו על התוצאות).

Related Post