הוא גדולה, הוא חזקה

כששאקיל אוניל שחרר אתמול את הודעת הפרישה שלו, מצאתי את עצמי מגרד במבוכה בפדחתי: "כבר פורש? כל כך צעיר?". לקח לי כמה שניות טובות לעכל שהאיש הגדול הזה כבר בן 39 ("בן 39, בגילי!"), ושהוא כבר 19 שנים תמימות נמצא בחיינו. ועכשיו הוא פורש, בהודעה קצרה בטוויטר ובסרטון קצרצר ומשועשע – פונה ישירות לאוהדים ומודה להם.

ואני מודה שהתרגשתי מההודעה הזאת, דווקא בשל פשטותה וחוסר הטקסיות והרשמיות שלה. הודעה כמעט אגבית. התרגשתי מהפנייה הישירה והכנה לאוהדים, ובעיקר בשל העובדה שהיא ממצה את הווייתו של השאק: שהרי אוניל הוא לא רק ספורטאי עצום וסופרסטאר ענק, הוא גם אחד הבודדים בספורט העולמי בכלל, שמבין ותופס בכל נימיו את מהותו של הספורט כבידור, כפאן, כמרחב של הנאה ושמחה וריגוש.

אבל רגע, נחזור 19 שנה לאחור (אני לא מאמין שאני זוכר שהוא התחיל לשחק. אלוהים, אני זקן). כששאקיל אוניל דרך לראשונה על פרקטי ה-NBA (ועוד לפני כן, במכללה ובתיכון), כולם כבר ידעו שהוא יהיה שחקן גדול. ואכן, מהר מאוד הפך הבחור הצעיר לשחקן הדומיננטי ביותר, בלי מתחרים כמעט, בליגה הטובה בעולם.

באותם ימים חשבתי לעצמי שזו לא חוכמה. הרי כל מי שיתברך בנתונים טבעיים כמו שלו, יהפוך בקלות לשחקן כדורסל מהשורה הראשונה. אבל אז הייתי נער צעיר וטיפש ולא ממש ידעתי מהחיים שלי. רוב השחקנים במימדים של שאקיל, הם אולי שחקנים מובילים (כיום פחות – הסנטר הקלאסי די הולך ונכחד מהעולם), אבל רובם כבדים, איטיים, לוקים בקואורדינציה שלהם ומוגבלים בדקות משחק. שאק ניחן בחוכמת משחק, קפיציות וזריזות, כוח וקואורדינציה, יכולת מסירה ויכולת קליעה כמעט מושלמת ביד אחת, שבשילוב עם המימדים שלו הפכו אותו, בשיאו, לבלתי ניתן לעצירה.

אבל אני לא רוצה לדבר על כדורסל נטו, כיוון ששאק הוא לא רק כדורסלן. הוא אישיות. הוא מפעל ענק של בידור. בראש ובראשונה, הוא בא במטרה מוצהרת ליהנות. לעשות חיים. לכייף. וכשהוא נהנה, אנחנו נהנים – זה הרי תמיד כיף לצפות באדם שאוהב את מה שהוא עושה. ונדיר למצוא ספורטאי שהוא גם אתלט עצום וגם בדרן ממדרגה ראשונה (במובן הטוב של המילה), שהרי בדרך כלל זה בא האחד על חשבון השני.

וזה בדיוק מה שהפך את שאק למה שהוא בעיני הספורטאי האולטימטיבי: אתלט משובח, שהוא במקביל גם שואו-מן, המבין היטב את המדיה ומשתמש בה כדי להוסיף ערך בידורי מוסף על המשחק שלו ומעבר לו. שאק סיפק לאוהדים הרבה יותר מכדורסל, אבל בלי להתפשר על הכדורסל – בעונות השיא שלו, כשהגוף עוד לא חרק, הוא תמיד הגיע לעבודה ונתן את הנקודות שלו (אם כי בעיני, עניין זריקות העונשין הוא נקודה שחורה על המקצועיות שלו. אבל זה בסדר, כי אף אחד לא מושלם, וגם שאק הוא בנאדם). וגם אם משהו מהמקצועיות שלו נפגם במקצת בשל עיסוקיו הצדדיים, זה לגמרי בסדר, כי אחרת הוא פשוט לא היה שאק.

יתכן והוא פרש כמה עונות מאוחר מדי, ועוד אחרי עונה חלשה ורצופת פציעות. יתכן והוא היה צריך לפרוש אחרי האליפות של 2006. אומרים שספורטאים גדולים צריכים לדעת גם מתי לפרוש, רגע לפני שהם הופכים לבדיחה ועושים צחוק מעצמם ומהקריירה המפוארת שלהם. אבל במקרה של שאק, "האמת הנצחית" הזאת לא תקפה: הוא הרי תמיד היה בדיחה מהלכת (במובן הטוב של המילה) ובנה את הקריירה שלו על צחוק ובידור. אז נכון שאי אפשר לברוח מהגוף שלך, והוא תמיד נכנע בסוף, אבל כשהקריירה שלך היא לא רק גוף והיא כאמור הרבה מעבר לכדורסל, מותר לך לצפצף על כולם ולפרוש מתי ואיך שבא לך.

יאללה, שיהיה בהצלחה ביג גאי.