ההחמצות הגדולות

לפני כמה ימים כתבתי בבלוג האישי שלי על ההחמצות הגדולות והמביכות שלי בתחום הקולנוע. החלטתי לקחת את העניין הזה גם לעולם הספורט, שכן בתחום הזה ההחמצות הרבה יותר צורבות ומהותיות: סרט שפספסתי ב"זמן אמת", תמיד אפשר להשלים – גם אחרי 50 שנה; אירוע ספורטיבי גדול וחשוב שפספסתי משום-מה את השידור החי שלו (או לא הלכתי אליו למרות שיכולתי), כבר לא אוכל לשחזר.

איטליה – בולגריה (1:2), חצי גמר גביע העולם בכדורגל, ארה"ב 94', 13.7.1994
תשאלו בוודאי, מה כל כך מסעיר במשחק בין שתי הנבחרות הללו, אפילו אם מדובר בחצי גמר הגביע העולמי? אז נכון, זה משחק שבשום סיטואציה אחרת לא הייתי טורח להושיט את היד אל השלט בשבילו, אבל במה שנוגע למשחקי גביע העולם בכדורגל, יש לי רקורד די מרשים: מאז מקסיקו 86', שזה אומר ששה טורנירים ומאות משחקים, אני פחות או יותר משתדל לצפות בכל המשחקים שמשודרים מהגביע העולמי, ובכל השנים האלה החמצתי רק משחקים בודדים. ויתרה מזאת: מעולם לא החמצתי משחק משלב שמינית הגמר ומעלה, חוץ מהמשח הזה, כמובן. איטליה – בולגריה מ-94', הוא אפוא משחק הגביע העולמי הכי "בכיר" שאי פעם פספסתי.

אה, והסיבה? מביכה משהו. פעם היה נהוג בקיבוץ להרים בכל קיץ "הצגת בר מצווה" בהשתתפותם של בוגרי כיתה ז'. אני כבר הייתי אז בכיתה י"א, אבל היה לי תפקיד בהפקה: מפעיל ספוטלייט (זרקור). באותו ערב היתה חזרה כללית, ולמרות שהובטח לי שהיא צפויה להסתיים עד 23:00 (שעת תחילת המשחק), בפועל היא נגררה עד קרוב ל-1:00, והגעתי הביתה רק כדי לראות את הדקות האחרונות. את משחק חצי הגמר השני, אגב, בין ברזיל לשוודיה (0:1), לא החמצתי כמובן, למרות שהתחיל ב-2:30 בלילה.

רומניה – ישראל (1:2), מוקדמות יורו 96', 7.6.1995
בשביל להיזכר בתאריך של המשחק הזה לא הייתי צריך להציץ בוויקיפדיה: זה היום שבו התגייסתי לצבא ההגנה לישראל. גם זה לא משחק מעניין במיוחד, אבל גם פה אני מחזיק ברקורד נאה של כמעט אפס החמצות של משחקי נבחרת ישראל (כלומר, משחקים רשמיים).
אבל סיפור ההחמצה יותר מעניין מהמשחק עצמו: אחד הדברים המרתקים, מבחינה אנתרופולוגית, ביום הגיוס לצה"ל, הוא שפשוט אין לך מושג מה אתה הולך לעשות ביום הזה, ובהרבה מקרים גם אין לך מושג לאן אתה הולך ואיפה תבלה את הלילה הראשון שלך בלי… ובכן, במקרה שלי בלי הכרית שלי. כך היה באותו יום גורלי. בבוקר, בבקו"ם, עוד הרהרתי באפשרות שאצליח איכשהו לראות את המשחק (שהתחיל בסביבות 22:00) בבסיס. בטח יש שם איזה מועדון, הרהרתי. פחחחחח. ב-22:00 עדיין הייתי עסוק בגרירת שני קיטבגים כבדים ועוד צ'ימידן ענק בדרך למגורים בבט"ר חורון, בואכה שכם. את תוצאת המשחק, אגב, גיליתי רק כעבור כמה ימים, בסופ"ש הראשון שלי בבית.

מכבי ת"א זוכה בסופרוליג, 13.5.2000
נכון שמבין הזכיות של מכבי ת"א בגביע אירופה לאלופות (על גלגוליו ושמותיו השונים), זו הכי פחות חשובה והכי פחות נוצצת. ובכל זאת, זו היתה זכיה ראשונה אחרי הרבה שנים (20) והרבה פספוסים (5 סגנויות בשנות ה-80'). ומבחינתי, זו היתה הזכיה הראשונה שיכולתי גם לצפות בה בטלויזיה (ב-77' רק נולדתי וב-81' עוד לא ממש התעניינתי בכדורסל).

אך כאמור, לא יכולתי. באותה תקופה עבדתי במושב עין יהב שבערבה, ושעות העבודה שלי היו מ-16:00 עד אמצע הלילה. יום חמישי היה היום החופשי שלנו, ולכן צפיתי בכמעט כל משחקי מכבי תל אביב באותה עונה. אלא מה? הפיינל פור התקיים, כמו תמיד, בסופ"ש, והגמר ביום ראשון. אני עבדתי, התעדכנתי בתוצאה, והתבשלתי. אגב, הזכיה של מכבי היתה די צפויה, ולכן הבישול היה אכזרי במיוחד, שכן ידעתי שהערב לא צפוי להיגמר במפח נפש. לבסוף ניצלתי את ההזדמנות הראשונה, וחמקתי מהעבודה לחצי שעה, במהלכה הספקתי לראות את הדקות האחרונות של המשחק ואת הנפת הגביע. תגידו אם כן שבעצם זה לא פספוס? אולי, אבל הסיפור נחמד.

המשך יבוא…

Related Post