כן, אני יודע שבין סיום עונת הכדורגל לתחילת יורו 2012 התרחשו ומתרחשים כמה אירועים דרמטיים וחשובים בספורט. לא רק בוריס גלפנד, סגן אלוף העולם בשחמט, אלא גם חגיגת המדליות המשוגעת של טומרקין ונבחרת ישראל באליפות אירופה בשחייה והזכייה באליפות העולם של נבחרת טניס הנכים של ישראל. ויש גם גמר מטורף בכדוריד ומכבי ת"א גרפה את האליפות ה-50 שלה (מרגיש כמו 500). ומהצד המגעיל: נבחרת הנוער בכדורגל הושפלה על ידי פורטוגל (7:1) ובית הדין של ההתאחדות לכדורגל ממשיך להתבזות. כיף.

אבל עוד שבוע וחצי תתחיל אליפות אירופה בכדורגל, ואני אפסיק לחפור במעמקי אתרי הספורט כדי לחפש ידיעות מעניינות. אז למה להשלות אתכם שאני באמת עוקב באדיקות אחר גמר הכדוריד, או שהאליפות של מכבי ת"א הוציאה ממני יותר מפיהוק?

אז בלי הקדמות נוספות – קבלו את סקירת הבתים האישית שלי לקראת יורו 2012.

בית א': פולין, יוון, רוסיה, צ'כיה

גם אם הצ'כים יימחו ("אנחנו נמצאים מערבית לאוסטריה!") מדובר בבית הכי מזרח-אירופי בטורניר. בדרך כלל זה אומר כדורגל מסריח ומשעמם, אבל בגזרה הזאת ממילא אין לי ציפיות מיוחדות – לא רק מהבית הזה, אלא מהטורניר בכלל. לכן, אני חושב שמדובר בבית מעניין במיוחד וקשה מאוד לחיזוי. אין פה פייבוריטית ברורה, וכל אחת יכולה להעפיל ממנו לשלב הבא.

פולין

מפי הסוס: כבדרך כלל בטורנירים האלה, המארחת היא סוג של תעלומה. כבר כמה שנים מספרים לנו שלפולין יש נבחרת מצויינת ושאפתנית ומשתפרת, אבל לכו תדעו: משחקה הרשמי האחרון היה באוקטובר 2009 במוקדמות גביע העולם (הפסידה 1:0 לסלובקיה). את הקמפיין ההוא, יש לציין, סיימה פולין במקום החמישי בבית, כשמאחוריה רק האימפריה של סן מרינו. אז מי יודע מה בישלו לנו הפולנים בשנתיים וחצי האלה. נאמר זאת כך: מהיכרותי עם המטבח הפולני, אני מקווה בשבילם שהם חזקים יותר בכדורגל.

למה אני בעדם: כי אם אני חייב לבחור פייבוריטיות בבית המשעמם הזה, אז אלה פולין וצ'כיה. ובמילים אחרות: רק לא יוון.
למה אני נגדם: כי זה קצת מבאס שהמארחת עפה בסיבוב הראשון.

פינת הנוסטלגיה הפרובינציאלית: נבחרת ישראל נגד פולין במוקדמות יורו 96'. ישראל מגיעה עם רוח גבית אחרי הניצחון ההיסטורי על צרפת (2:3) ונותנת לפולנים בראש 1:2. בגומלין זה הסתיים ב-3:4 דרמטי לפולנים (במחצית: 1:2 לישראל אחרי פיגור 1:0).

יוון

מפי הסוס: שני מוטיבים מרכזיים מלווים את הסקירות אודות נבחרת יוון בשנים האחרונות: המשבר הכלכלי במדינה, והמסע המופלא של הנבחרת לזכייה ביורו 2004. כנראה שאי אפשר לכתוב על יוון בלי להיזכר ולהזכיר את האליפות המופלאה ההיא. מה הקשר בין זה לבין האליפות הממשמשת? כלום ושום דבר. חוץ מהעובדה שיוון תמשיך להעיק ולשעמם, לחנוק את יריבותיה בהגנה, להעיף כדורים לסמאראס באגף ולבנות על שער יחיד של קראגוניס (115 הופעות בנבחרת לתופעה הזאת) בנגיחה לאחר הגבהת קרן. מה חדש.
שחזור של 2004? תרשמו: אם יוון זוכה ביורו 2012 אני רץ עירום ברחובות אתונה. טוב, ברחובות תל אביב. טוב, ברחוב שלי. טוב, אצלי בבית מחדר השינה למרפסת. טוב, לסלון. לא מהמר על נבחרת יוון.

אה, ומה באשר למשבר הכלכלי? הקלישאות הרגילות: הנה עוד הזדמנות לשמח את העם מצד אחד, ולהציק לדודים העשירים מגרמניה, צרפת ואנגליה (שכרגע מחזיקים את הכלכלה היוונית בחיים) מצד שני.

למה אני בעדם: עם כל הסלידה האישית שלי נבחרת יוון, הזכייה שלה ביורו 2004 היתה אחד הסיפורים הספורטיביים העצומים של המאה. אתה לא באמת חובב כדורגל אם אתה לא מתרגש מזה.
למה אני נגדם: כי המשחקים שלה קשים מאוד לצפייה, גם אם הציפיות שלך מרמת הכדורגל בטורניר נמוכות. כמה שפחות יוון, יותר טוב לכולנו.

פינת הנוסטלגיה הפרובינציאלית: המשחקים הראשונים בין נבחרת יוון לנבחרת ישראל (ליתר דיוק: פלשתינה-א"י) התקיימו ב-1938 במוקדמות גביע העולם – "הפסדנו" 3:1 בתל אביב ו-1:0 באתונה.
הניצחון האחרון של ישראל על יוון היה ב-1979 במשחק ידידות (1:4), והניצחון האחרון במשחק רשמי היה ב-1960 (מוקדמות האולימפיאדה, 1:2). בארבעת המשחקים הרשמיים האחרונים המאזן הוא שלושה נצחונות ליוון ותיקו מעפן אחד. זה למה הם ביורו ואנחנו בחוף הים.

רוסיה

מפי הסוס: מתיחות רבה מלווה את הנחיתה של נבחרת רוסיה בוורשה. רוסים אף פעם אינם אורחים רצויים בפולין, ולנבחרת המארחת תהיה מוטיבציה מיוחדת נגדם (אני מהמר על לפחות שני כרטיסים אדומים במשחק הזה, אחרת אתאכזב מאוד). גם הצ'כים והיוונים יעשו להם בעיות.

אין לדעת איזו רוסיה תגיע לפולין/אוקראינה. לגביעי העולם של 2006 ו-2010 היא בכלל לא העפילה, אבל ביורו 2008 היא הגיעה עד חצי הגמר (תחת הדרכתו של קבלן ההישגים חוס הידינק). מוקדמות יורו 2012 לא מהוות אינדיקציה לכלום – להגיד שהבית של רוסיה היה "בית קל" יהיה אנדרסטייטמנט. זה היה טיול בפארק. להערכתי היא לא תרחיק מעבר לרבע הגמר, ואני גם מפקפק ביכולתה לעבור את שלב הבתים. אם פולין תנצל היטב את הביתיות, יוון תחנוק בהגנה וצ'כיה תתעלה, הרוסים יסעו הביתה מוקדם.

למה אני בעדם: כי לפעמים, כטוב לבי בוודקה, אני קצת מרחם עליהם. אימפריה לשעבר עם מסורת ספורטיבית מפוארת, אך מאז הגמר של יורו 88' (כנבחרת ברה"מ) – הישגים דלים עד לא-קיימים. התפרקות ברה"מ חשפה עובדה מעניינת: חלק ניכר מעוצמתה הספורטיבית של ברה"מ מקורו במדינות החסות, ונפילת הגוש הקומוניסטי הפכה את רוסיה, עד כמה שזה לא נתפס, לסוג של אנדרדוג (ספורטיבי, כן?). ואני אוהב אנדרדוגים. אה, ורוסיות, גם.
למה אני נגדם: נו, כי למרות מה שכתבתי למעלה, זו עדיין מדינת ענק וסוג של אימפריה. אנדרדוג? פחח.

פינת הנוסטלגיה הפרובינציאלית: רוסיה הוגרלה לבית אחד עם ישראל במוקדמות גביע העולם 2014, שיתחילו בספטמבר. בניגוד לרקורד שלנו מול יוון, נגד רוסיה יש לנו מאזן סביר, כולל ניצחון 1:2 מרשים (אם כי חסר חשיבות) במוקדמות יורו 2008. אני דווקא נזכרתי בניצחון המוזר (2:3) על נבחרת ברה"מ במאי 1990 ושערוריית הביטוח ההיא. נו, תכנסו ללינק הזה ותקראו.

צ'כיה

מפי הסוס: צ'כיה (ליתר דיוק: צ'כוסלובקיה) היא אחת החברות במועדון האקסקלוסיבי של פיינאליסטיות הגביע העולמי, ויש לה גם אליפות אירופה אחת באמתחתה (1976). אימפריה.
בסקירות אודותיה בעשור האחרון היא מתוארת בדרך כלל כ"מעבר לשיאה". ואכן, תור הזהב של הצ'כים בעידן הפוסט-צ'כוסלובקי היה בין יורו 96' (גמר) ליורו 2004 (חצי גמר). מאז – כלום.

כמו רוסיה, גם במקרה של צ'כיה לא ברור מה נראה ביורו הזה. גם היא נהנתה מבית סביר בטורניר המוקדמות (אם חושבים על זה, אף נבחרת בבית א' לא עבדה קשה מדי בשביל להעפיל לטורניר…) ומהגרלה נוחה בפלייאוף (מונטנגרו). הצצתי בסגל שלה ליורו וזיהיתי שניים וחצי שמות בערך (פטר צ'ך, תומאש רוסיצקי וירוסלב פלאשיל). מה שעולה מעיון שטחי בסגל זה בעיקר חוסר נסיון בינלאומי (להוציא אלה שהוזכרו בסוגריים) ונציגות מזערית למועדונים הגדולים ביבשת (להוציא כאמור). אני חושב שאלה בדיוק החומרים להצלחה בטורניר הזה: השחקנים רעבים וצמאים להכרה, ורעננים יחסית. את הכישרון הגולמי ואת המורשת הספורטיבית הצ'כית אין צורך להזכיר.

למה אני בעדם: צ'כיה היא כנראה הקורבן הכי גדול של חוק "שער הזהב" השערורייתי, שגזל ממנה תואר מוצדק בגמר של יורו 96' (שאותו ניצחה גרמניה עם אחת הנבחרות הגרועות בתולדותיה). מאז אני תמיד מרגיש שמגיע לה איזה פיצוי.
למה אני נגדם: כי כמה עוד אפשר להתבכיין על שער הזהב ההוא.

פינת הנוסטלגיה הפרובינציאלית: מאז פירוק צ'כוסלובקיה, קיימה נבחרת צ'כיה שני משחקי ידידות נגד נבחרת ישראל. אחד מהם היה השבוע (1:2 לצ'כיה), אז טרם הגיע הזמן להיזכר בו בנוסטלגיה. הקודם היה בשנת 2000, בלבו של "תור הזהב" הצ'כי, וחטפנו רביעייה (1:4). כבשו לצ'כים: פאבל נדבד (צמד), יאן קולר ורנה וגנר. אחחח, היו ימים. ושמות.

הימורים פה

קשה. בזהירות רבה אני הולך על המארחת הפולנית ועל האניגמה הצ'כית, כמי שיעפילו מהבית הזה לרבע הגמר.