לאחר השער השני, ובדיעבד האחרון, של נבחרת צ’ילה נגד ספרד, שלח לי אחי את הסמס שכאן משמאל >>>
ואכן, נראה היה שאם ה-0:2 האדיר של צ’ילה יחזיק מעמד לתוך המחצית השנייה, יתחילו הספרדים לאבד סבלנות, להילחץ, ובאופן “טבעי” גם לכסח. למי שלא הבין, אני הימרתי על סרחיו ראמוס. שיהיה. הוא תמיד הימור בטוח לענייני כיסוחים וכרטיסים.
אבל בסביבות הדקה ה-70 שמתי לב לתופעה מוזרה (ואולי לא כל כך מוזרה): הספרדים לא איבדו את הראש, הם איבדו את החשק. נראה היה שהם פשוט מוותרים על המשחק, ושער שלישי של צ’ילה נראה באותו רגע סביר יותר. אני חוזר: אלופת העולם, אחת הנבחרות הטובות בעולם, עם שחקנים מהקבוצות הטובות בעולם, החליטה בסביבות הדקה ה-70 לוותר על משחק בפיגור לא-בלתי-עביר של 2:0. נראה לי שהאפשרות הקורצת לחזור מוקדם הביתה, אל המשפחות וחופשת הקיץ, עשתה את דרכה אל הרגליים של השחקנים.
זה מחזיר אותי לסוגייה שכבר התייחסתי אליה כבר בגביע העולם הקודם, וגם בפוסט שפרסמתי כאן ממש לפני הטורניר הנוכחי: לדעתי יש הרבה שחקנים, ובעיקר שחקנים מהשורה הראשונה, שפשוט לא מחוייבים מספיק לנבחרות שלהם, והיו מעדיפים, לו ניתנה להם הבחירה, לוותר לחלוטין על טורנירי הקיץ האלה, שלוקחים להם את החופשה ומסכנים את בריאותם ואת המשך הקריירה שלהם.
זה ההסבר הסביר היחיד, לטעמי, מדוע אלופת העולם מסיימת את הטורניר עוד לפני סיום שלב הבתים. ולא רק בטורניר הנוכחי – גם לפני ארבע שנים סיימה אלופת העולם דאז, איטליה, את הבית המוקדם במקום האחרון וללא ניצחון. וב-2002 – אלופת העולם ואירופה צרפת (מקום אחרון בבית, נקודה אחת) התבזתה קבל עם ועולם.
ואולי פעם הייתי מתעצבן. אבל כנראה שזו עוד אחת מההתפכחויות שאני חווה עם ההתבגרות: היינו אולי רוצים להאמין, ששחקנים תמיד רוצים לנצח, ותמיד ייתנו הכול במעמדים החשובים, וירוצו כאילו אין מחר עבור הקבוצה ועבור האוהדים, שעשו דרך ארוכה והוציאו המון כסף שאין להם רק כדי לראות אותם משחקים. אבל כנראה שיש לשחקנים דברים חשובים יותר בראש. ופעם אולי הייתי מגנה אותם על כך. היום אני קצת מבין אותם.
תורת הקבוצות
ויש לעניין הזה גם צד שני: שוב מוכח, אם באמת צריך להוכיח את זה, שהנבחרות ששחקניהן מחוייבים יותר לקבוצה ולקהל, מצליחות יותר בגביע העולמי. זה נשמע כמו קלישאה מובנת מאליה, אבל יש קלישאות שחייבות כנראה להיאמר. גרמניה, הולנד, צ’ילה, מקסיקו, קוסטה ריקה, בלגיה, ארה”ב – כל הנבחרות המצליחות והמעניינות של הטורניר עד כה, הן נבחרות קבוצתיות שמפגינות מחוייבות. ובכוונה השמטתי את את ברזיל וארגנטינה: הן לא מספיק קבוצתיות לטעמי, אבל יש להם שחקנים מספיק טובים כדי לפצות על זה. בינתיים.
ועל גרמניה אני לא כותב בינתיים. גם תורם יגיע.
אני עדיין ילד בקטע הזה (ומקווה שזה יישאר ככה תמיד),
לא מאמין שיש שחקן בעולם שעולה למגרש ומוכן להפסיד או שמקבל בשלווה את ההפסד
חוצמזה, אז מה ההסבר לכך שלפני 4 שנים הם לקחו את המונדיאל, הרי גם אז הם היו בקבוצות מוביליות ואחרי עונות מתישות ?
ההסבר הוא מאוד פשוט: לפני ארבע שנים עוד היה להם מה להוכיח. הפעם כבר אין להם.
אני לא אומר שהם שמחים על ההפסד, או שהם לא רצו לנצח (ומחמאות גם לצ’ילה, כמובן), אבל בקונסטלציה שהתפתחה, בעיקר אחרי התבוסה המשפילה להולנד, האפשרות לנסוע הביתה מוקדם נראית פתאום הרבה פחות מאיימת.
אגב, וסליחה שאני מנפץ לך את הבועה הנעימה שלך, אבל ב-2010, כשצרפת, לכאורה נבחרת מובילה, הלכה הביתה אחרי שלב הבתים, היו שחקנים שאמרו במפורש (לא לציטוט כמובן) שהמונדיאל “לא בא להם טוב” ושהיו מעדיפים לוותר עליו. וזו לא הפעם היחידה שהשתחררו אמירות כאלה. אבל אתה מוזמן להמשיך להתעלם מהן (-:
נראה לי שזאת תכונה טבעית. הספרדים באו שבעים לארוחה בברזיל. בנוסף חלק מהם עמוסים בתארים מתארים שונים אז ברור שקשה לגלות מחויבות. זאת מין תכונה טבעית די גרועה.
אני לא בטוח שזו בעיה של מחויבות. רוב השחקנים של ספרד זה עתה סיימו עונה מתישה , עם משחקים קשים וגורליים עד סוף העונה בכמה מסגרות. הם לא קיבלו אפילו כמה ימים לנוח לפני המעבר מהקבוצות לנבחרת, ולכן אם גמורים פיזית ומנטלית. לעומת זאת, לקבוצות הדרג השני, אין את הבעיה הזאת.
אוקיי, אז למה הבעיה הזאת לא קיימת בגרמניה למשל? או בהולנד? או בברזיל? הם לא מותשים?
לדעתי זה שילוב של שני הדברים. כבר התייחסתי לנושא בפוסט קודם – כל שחקני הנבחרות הגדולות מגיעים מותשים ופצועים – וכשאתה מותש ופצוע, אתה מוותר בקלות רבה יותר. לדעתי מה שעושה את ההבדל בין ספרד לאחרות זו המחוייבות והרצון להוכיח את עצמם. ברזיל מחוייבת לקהל הביתי. לגרמניה (הנוכחית) יש עדיין מה להוכיח. כנ״ל להולנד, שרוצה לנער מעל עצמה את תדמית הלוזרית. ספרד תחכה ליורו 2016.