בית א': מוות לעניים

בימיי הקצרים והמתרחקים כעיתונאי ספורט, אחד הדברים ששנאתי לעשות היה "קידומים". מדובר במילת קוד לאותן סקירות מייגעות שמקדימות משחקים או טורנירים, ושאמורות לבנות עניין ומתח לקראתם. הקידום המצוי משלב בדרך כלל מיחזור של ידיעות מהימים האחרונים העוסקות בקבוצות המתמודדות, וכן ציטוטים של שחקנים ומאמנים. את האטריות הקרירות האלה מדביק העורך יחדיו באמצעות קצת להג ריקני וכמה הערכות ותחזיות זהירות.

הערך העיתונאי של הקידומים נמוך במיוחד, כיוון שהם נכתבים עם המבט קדימה, ולא לאחור. אין להם שום ערך תיעודי – תוקפם פג מיד עם תחילת המשחק או הטורניר, ואף אחד כבר לא יקרא אותם יותר (בניגוד לסיקורי משחקים או אירועים אחרים, שעשויים לעניין קוראים גם שנים לאחר התרחשותם). ולא נדבר על מקרים שבהם הכותב שוגה לחלוטין בהערכותיו המוקדמות, מה שהופך את פרי עמלו לא רק לחסר ערך עיתונאי, אלא גם למביך.

כל ההקדמה הזאת נועדה לומר, שאני מקווה לא ליפול למלכודת הזאת עם סקירת הבתים האישית שלי לקראת משחקי גביע העולם (חוץ מההימורים שלי, שבוודאי יתרסקו ברעש). בניגוד לימים ההם, אני עושה את זה בכיף, לא מתוך חובה. ולא פחות חשוב: אני לא כבול לשום קודים עיתונאיים ולא מחוייב לשום פוליטיקלי קורקטנס, רחמנא ליצלן. ובנוסף, זו ההזדמנות שלי להציג הלכה למעשה את המפה הפוליטית שלי, עליה פירטתי בהרחבה בפוסט הקודם. אז יאללה, מתחילים.

בית א': דרום אפריקה, מקסיקו, אורוגוואי, צרפת

חובבי טריוויה, כמוני, יודעים לצטט מתוך שינה, כי מעולם לא ארע שהנבחרת המארחת לא הצליחה לעבור את השלב המוקדם. השילוב של יתרון הביתיות ושיבוץ-כבוד כראש בית, מסייע לנבחרת המקומית להעפיל לפחות לשמינית הגמר. ואם גם השופטים זורמים איתך, אז אפילו לחצי הגמר (קוריאה, 2002). כראש בית, דרום אפריקה היתה אמורה לקבל בית נוח יחסית, אבל ההגרלה התאכזרה אליה, והיא תיאלץ להתמודד עם כמה מהנציגות החזקות יותר של הדרגים האחרים, ביניהן שתי אלופות עולם לשעבר.

הגעתי למסקנה שזה סוג של "בית מוות". לא מהסוג המקובל, אלא מעין בית מוות לעניים: בהנחה שצרפת תעפיל (למרות שאצל הדומנקים אי אפשר לדעת איך הם יקומו בבוקר), כל מי שתצטרף אליה לא תהיה בחזקת הפתעה גדולה, כך שהמאבק על הכרטיס השני לשמינית הגמר, נראה פתוח.

דרום אפריקה

מפי הסוס: המארחים, כאמור, קצת נדפקו עם הביצים (של ההגרלה, נו). אולי בפיפ"א סידרו כך בכוונה את ההגרלה, כדי שלא יטענו נגדם שהם מטים את ההגרלות (כן, סוג של פרדוקס שכזה). להשראה, ובהנחה שעדיין לא עשו זאת לפחות 5 פעמים, אני ממליץ להם לצפות בסרט "אינוויקטוס", העוסק בנבחרת הראגבי שלהם ומסעה המופלא לאליפות העולם. קיטש מרגש במיטבו.

הכל אישי: יש לי כמה חברים בדרום אפריקה, אז אני מחזיק להם אצבעות. מצד שני, כפי שאני מכיר את החברים האלה, לא בטוח שהם בעצמם מחזיקים אצבעות לנבחרת שיש בה רוב מוחלט של שחורים. מה שכמובן גורם לי לתמוך אף יותר ב"בפאנה-בפאנה".

על מי אשים עין: על האדון טספו (פיטר) מסיללה כמובן. נציג מכבי חיפה בגביע העולם אמור להרשים את הסקאוטים ולעוף לאירופה תמורת ים של כסף. לי יש חשש, או בעצם תקווה, שהוא יתגלה כשחקן סביר ולא יותר, ולא יימצאו קונים לסחורה. במשחקי ליגת האלופות, אפשר היה לראות שהוא מתקשה עם המהירות והאגרסיביות של היריבות. להשכיב את ההגנות בליגת הפחים שלנו זו חוכמה די קטנה. אני מקווה בשבילו שאני טועה.

מקסיקו

מפי הסוס: במפה שלי, מקסיקו נמצאת ב"בלתי מזדהות", כי אין לי משהו מיוחד נגדה או בעדה. אבל כן יש לי משהו נגד ההתאחדות שלה, הלא היא קונקאקא"פ הידועה לשמצה (ההתאחדות של מרכז, צפון אמריקה והקאריביים. רק בשביל השם הזה צריך להרחיק אותה לצמיתות מטורנירים בינלאומיים). אם הייתי ממש לא-פוליטיקלי-קורקט, הייתי אומר שברוב מדינות ההתאחדות המפוארת הזאת הכדורגלנים משחקים יחפים עם אגוזי קוקוס במקום כדורים. אבל אני לא, אז אני לא. שימו לב למפת הקונקאקא"פ: אם יש צורך בהגדלה של חלקים במפה, זו התאחדות שלכל היותר ראוי לצלם בתחומה עונות של "הישרדות".

בהקבלה לכדורגל האירופי, קונקאקא"פ (להלן: "קונקי") נראית כאילו ליכטנשטיין, אנדורה, סן מרינו ויתר חברותיהן לאגף הנמושות, פרשו מאופ"א והקימו התאחדות משלהן. עם אימפריות כמו אנטיגואה, איי הבתולה, בליז, סיינט קיטס-אנד-נביס ועוד שלל מדינות שאני לא בטוח איך לבטא את שמן, מקסיקו, ביחד עם ארה"ב, היא הברזיל של קונקי. מה ברזיל? היא הדרים טים! אז מה אני אומר בעצם? שבזכות מזל גיאוגרפי יוצא מן הכלל, מקסיקו וארה"ב מקבלות כל 4 שנים כרטיס חופשי פחות או יותר לגביע העולם (בצוותא עם עוד נציגה מהקונקי. הפעם הזוכה המאושרת היא הונדוראס).
אני לא נוטר להן טינה על כך, אני סתם מקנא.

על מי אשים עין: על בלאנקו, כמובן. הכוכב העתיק (37 וחצי) של מקסיקו סגר עד כה 114 הופעות בנבחרת ב-15 שנות שירות, והרגל עוד נטויה. אני לא ממש עוקב אחר הכדורגל המקסיקני (מה אני, נדב יעקבי?), אז כל 4 שנים אני מופתע מחדש שהוא עדיין בנבחרת ("בן 37, בגילי…" או משהו). סחתין עליו.

אורוגוואי

מפי הסוס: ראיתי את משחק ההכנה האחרון של אורוגוואי, נגד איזו נבחרת שולית מהמזרח התיכון. מבחינה התקפית היא ממש מרשימה, אבל נגד ההגנה המביכה של ישראל זו לא ממש חוכמה. מהצד השני, השחקן האיטי בעולם, ליאור רפאלוב, פרפר את ההגנה שלה בדרך לשער השיוויון הזמני של ישראל. אז אולי גם מסיללה יכול. באופן אישי אני מקווה להיפטר מאורוגוואי כבר עם סיום שלב הבתים.

הכל אישי: טוב, האמת שאין לי שום דבר אישי נגד אורוגוואי, אבל נבחרות דרום אמריקניות תמיד נשפטות אצלי קצת לחומרה. העובדה שהיא חברה במועדון המצומצם של אלופות העולם (למרות שגם הצלולים מבין זקני מונטיבדאו לא זוכרים מתי זה היה), בוודאי לא מוסיפה לה אהדה אצלי.

על מי אשים עין: אחרי שתקע שניים לדודו אוואט אתמול, לסבסטיאן אבראו, לשעבר בבית"ר ירושלים, חסרים עוד שני גולים כדי להפוך לכובש מספר 1 של אורוגוואי בכל הזמנים. לא כזה שוס, מדובר על מחסום של 31 שערים בסך הכול, אבל אני חובב סטטיסטיקות בלתי שימושיות שכאלה, מה תעשו לי.

צרפת

מפי הסוס: כרגיל, שמרנו את הטוב לסוף. 4 שנים חלפו מאז שזידאן נגח במטראצי, ואיטליה נגחה את צרפת מהגמר. הלה-בלה היו ונשארו נבחרת של קצוות: הם יכולים לעוף בשלב הבתים והם יכולים לזכות בגביע. ככה זה כשהמאמן שלך הוא ריימונד דומנק, האיש שרובר פירס אמר עליו ש"הוא לא יודע כלום על שום דבר" (בצרפתית זה נשמע יותר טוב). איש מוזר ותמוה הוא ריימונד, אבל כנראה שהצרפתים, באיזשהו מקום חולני בנפשם, אוהבים את האקצנטריות שלו. אין הסבר אחר לקדנציה הבלתי נגמרת שלו.

הכל אישי: יחסיי עם צרפת ארוכים ומורכבים. כישראלי מצוי, גם בי מקנן האינסטינקט האנטי-צרפתי המוכר. באופן טבעי, תמיד הייתי נגד נבחרת הטריקולור, פשוט כי הם, נו, צרפתים כאלה. במפה הפרטית שלי אף מיקמתי אותה בעבר בגוש ה"רעות". אלא שבעשור וחצי החולף התחולל מהפך ביחסינו, ונבחרת צרפת נעה על פני כל המפה, עד שנחתה בגוש ה"טובות". שלושה גורמים עיקריים אחראיים למהפכה הצרפתית הזאת, שהחלה בד בבד עם יציאתי מגיל ההתבגרות המעיק: נשביתי בקסמו של הקולנוע הצרפתי, למדתי צרפתית באוניברסיטה ולקחתי כמה קורסים שעסקו בהיסטוריה של צרפת, ובעיקר – הלה-בלה, אלופת העולם ב-98', הפכה לנבחרת שמעצבנת את כל גזעני צרפת וכל הלה-פנים למיניהם. וזו כמובן סיבה מעולה לתמוך בה ובסוסים השחורים שלה (לא במובן המקובל, המטאפורי, של המושג, אלא כי רובם באמת שחורים ובנויים כמו סוסים).

על מי אני אשים עין: אנחנו עוקבים כל השנה אחרי הכוכבים הצרפתים. ריברי, אבידאל, קלישי, הנרי, דיארה, גורקוף, אנלקה – כולם אורחים קבועים בסלון במהלך העונה. את המופע של ריימונד דומנק אנחנו מקבלים רק פעם בשנתיים. אז ברור ש"הפילוסוף" יהיה על הכוונת שלי.

הימורים ומשאלות לב

מי אני חושב שיעלו לשלב הבא: צרפת ואורוגוואי
מי אני רוצה שיעלו לשלב הבא: צרפת ודרום אפריקה
תסריט הבלהות: אורוגוואי ומקסיקו (מהצד הצרפתי זה יהיה דווקא די מבדח, אבל מהצד הדרא"פי זה יהיה קורע לב)

3 thoughts on “בית א': מוות לעניים

  1. גדי

    על אף שכמוך כמוני, גם אני לא מת על נבחרות דרונאמריקאיות, דווקא הפעם אורוגוואי מקבלת את אהדתי ולו רק בגלל "האיש שלנו" שם. סוארז, כמובן. יש "לנו" עוד נציג שם, לודירו אבל אותו אני עוד לא "מכיר" כל כך ואני גם לא יודע כמה יוצא לו לשחק בנבחרת.
    לצרפת אני כמובן לא מאחל שום דבר חיובי גם בגלל שזו צרפת, קבוצה שכיף לי לשנוא, וגם מתוך האינטרס "האישי" שהיא יכולה להוות (על הנייר , כמובן) מכשול גדול יותר בשלבים הבאים.
    שתי האחרות לא ממש מעניינות אותי, אני מניח שבמשחק בינהן אני אהיה בעד דרא"פ.

    1. ישי רוזנבאום

      ראיתי את סוארז במשחק של אורוגוואי נגד ישראל, ובהחלט התרשמתי לטובה, אבל אני לא נותן לפרטים חביבים כאלה ואחרים לשנות את התמונה הגדולה: היחס שלי לנבחרת מסוימת נובע מהיחס למותג עצמו, ולא לשחקנים כאלה ואחרים (שבאים והולכים, כידוע).

  2. פינגבאק: מלחמת עולם | סוספורט

סגור לתגובות.