ביקור הגברת השמנה

בלומפילד, לפני המשחקיש לי חלום: שפעם אחת תעלה נבחרת ישראלית למשחק קובע ותתן את הנשמה. אבל ממש. שנרגיש שהם השאירו הכול על הדשא, וגם אם יפסידו, כפי שקורה ברוב המקרים, נצא מהאיצטדיון עם גאווה קטנה בלב, לצד האכזבה הבלתי נמנעת. זו לא התחושה עמה יצאתי אתמול מבלומפילד, אחרי ההפסד המאכזב ליוון. אולי החום הכבד השפיע, אבל אולי גם הגיע הזמן להפסיק להשתמש בזה כתירוץ.

אחרי המשחק תפס אותי כתב של הטלויזיה הצרפתית ושאל אם אני מסכים להתראיין בתור אוהד מאוכזב. נו, שאני אחמיץ הזדמנות להגיד לאומה הצרפתית מה אני חושב על המאמן שהגיע משם? אז אתמול עוד הייתי קצת מנומס ובעיקר עדיין אכול אכזבה בשביל להגיד כל מה שאני חושב. היום הדברים כבר יותר מגובשים. ובכן, יש הרבה ביקורת על המאמן הלאומי. חלק ניכר ממנה, קצת מפתיע, היא ביקורת מקצועית טהורה, והיא נכונה ומוצדקת. אבל בכל הדיון המתמשך סביב הזימונים השנויים במחלוקת, השיבוצים התמוהים, ההרכבים המשונים וההתנהלות הכללית השחצנית, שכחנו משהו לגבי פרננדז: הוא איש מלא תשוקה לכדורגל, אופי חם וטמפרמנט ים תיכוני. זו הרי הסיבה שבגללה אוהדי בית״ר ירושלים התאהבו בו בזמנו. וגם אם קשה לאבחן את הכישורים המקצועיים שלו, אין ויכוח לגבי הלהט שלו, וזה מה שאני לפחות ציפיתי שהוא יביא לנבחרת הצנועה שלנו: התלהבות, נחישות ותשוקה. לא ברור מה הוא אמר לשחקנים בחדר ההלבשה רגע לפני שהם עלו לדשא, אבל זה לא עבד. הנבחרת נראתה כבדה, איטית, חסרת מעוף וזהירה. זהירה מדי.

העוקץ היווני
אבל הכישלון של פרננדז והנבחרת מול יוון אינו רק באגף המוטיבציה. זה היה גם כישלון מקצועי מהדהד. אמנם ההרכב הפעם נראה שפוי ומאוזן יחסית, חוץ אולי מההעדפה של אלמוג כהן על פני ביברס נאתכו בקישור האחורי, השיבוץ של יוסי בניון באגף (הפעמיים היחידות שבהן נבחרת ישראל עשתה משהו מעניין בהתקפה, התחילו בתנועה של בניון למרכז) וההחלטה לשחק עם חלוץ אחד (שעדיין לא הבין את חוק הנבדל) מול ההגנה המאסיבית של יוון.

הכשל אתמול הוא במישור הקונספטואלי (כן, שוב הקונספציה הזאת): הרי גם מי שהיה בתרדמת בעשור האחרון ידע שכך תשחק נבחרת יוון. יש מעט מאוד אנשים שאינם יוונים או אבי רצון, שיתנדבו להגיד מילים טובות על הסגנון הזה, אבל הוא יעיל ותכליתי והוא בדיוק הסגנון שהביא ליוונים תהילת עולם ב-2004, כשזכו באליפות אירופה: הגנה אימתנית והמון 0:1ים קטנים. אה, וקרגוניס הבלתי נגמר. תופעה. חבורה של סוסים לא הכי אינטליגנטיים (הנציג הבולט באגף הזה: סמאראס), אבל מה, עושים את העבודה ובינתיים מוליכים את הבית, חרף ההספדים של העיתונות הישראלית (וגם שלי. מודה). תנו לי קרגוניס אחד במקום כל הדריבלים של ליאור רפאלוב והאינטליגנציה (כך אומרים) של בירם כיאל וערן זהבי.

המשחק התפתח (אם אפשר לקרוא לזה ככה) בדיוק על פי המודל היווני הקלאסי: חונקים בהגנה, מתישים את היריבה, עוקצים בהתקפה מקרית בסביבות הדקה ה-60 (טעות קשה וחוסר אחריות משווע של בירם כיאל), ואז מפשילים שרוולים, עורמים שקי חול, מתבצרים עם עשרה שחקנים בהגנה, ומוציאים את היריבה ואת הקהל המקומי משיווי משקל עם התגלגלויות על הדשא, בזבוזי זמן וכל מיני טריקים ושטיקים שנורא מעצבנים כשזו לא הקבוצה שלך שעושה אותם (ומילה רעה גם על השיפוט הלא-אינטלגנטי של השופט הסקוטי, שתקע עוד יותר את המשחק התקוע-ממילא).

ולמרות שהכל ברור וידוע ומוכר, עדיין הצליחה נבחרת ישראל ליפול בפח הזה ונגררה לסגנון המשחק של קרגוניס ושות'. לכן הכישלון שלה אתמול כה מרגיז. נכון שרבים וטובים מפרננדז ושחקניו לא מצאו פתרון לבונקר היווני, אבל בחייאת: בעיטה ראשונה למסגרת בדקה ה-70 ומשהו, ועוד אחרי שיוון כבר עשתה את ה-0:1 שלה? איך תבקיעו אם לא תבעטו?

הסיכוי המתמטי להעפיל ליורו עדיין קיים, אבל אנחנו כבר לא תלויים בעצמנו, אלא בחסדי הגויים. אומרים שזה לא נגמר עד שהגברת השמנה שרה, אבל למרבה הצער, הגברת השמנה לובשת כחול לבן ועונה לשם נבחרת ישראל. והיא מזייפת.

Related Post

4 Replies to “ביקור הגברת השמנה”

  1. הדבר הטוב ביותר מהמשחק הזה הוא שראיינו אותך! ככה לפחות יבינו שהאוהדים לא מטומטמים ולא קונים את השטויות שמוכרים לנו פה.

    אני חושב שצריך להביא איזה זן מסטר שיאמן את הנבחרת, שיעשו מדיטציה. כי עם קור רוח, סבלנות (גם בפיגור 1:0 כשנשאר רבע שעה לסוף), שקט, רוגע והנעת כדור חכמה אפשר לעשות הרבה עם הנבחרת הזו.

    כשאני אומר הנעת כדור חכמה אני לא מתכוון לזה שטל בן חיים לוקח את תפקיד הקשר ומרים כדורים למעלה. אומרים שיש אינטליגנציה. איך?? איך לעזאזל אפשר לקרוא לבלם שאמור לשחרר כדור לקשרים כדי שיניעו את הכדור אינטיליגינט? להרים כדורים, לוותר על הקישור שהוא החולייה החזקה שלנו ועוד כשהמטרה היא גוץ קטן מול ערימת גולייתים בהגנה של יוון? זו אינטיליגנציה??

    לא. אנחנו רחוקים מלהיות אינטיליגנטים (אני לא מכניס למשוואה את ריבוי זוכי פרס נובל מקרב היהודים). אנחנו חמי מזג, חמומי מוח, חסרי סבלנות, נסחפים אחרי המזל והתוצאות המהירות, אין חזון, אין דרך. כמו שנראית המדינה, ככה נראית הנבחרת. אין מה לעשות. פרננדז לא אשם, כי הוא מתאים בול לפרדיגמה. יבוא מישהו נוציא עליו את העצבים על זה שאנחנו מטומטמים ועל זה שלא היה לו מספיק מזל כדי שנזכה בלוטו.

    פרננדז רק משמש כעז בטקס הקתרזיס הישראלי.

    קשה ליישר עץ עקום, אז כדאי להתחיל לשתול עצים ולשמור אותם ישרים מגיל צעיר. בשביל זה צריך סבלנות, משמעת עצמית, יסודיות, אימון אפקטיבי.

  2. חבל שלא הצטלמנו פעם נוספת אחרי המשחק, ההבדל בתמונות היה מספר את כל הסיפור.
    הנבחרת נראתה זוועה על המגרש: 0 מצבי הבקעה, בעיטה אחת למסגרת וחוסר אונים ביצירת התקפות. את העצבים והאכזבה כבר פרקנו ביום שישי, עכשיו זה הזמן להסתכל קדימה.

    פרננדז:
    ללא ספק יש לצרפתי מניות רבות בהפסד. הוא זה שקבע את ההרכב התמוה, ביצע את החילופים המאוחרים (נאתכו) והמיותרים (דמארי וחמד) ולא הצליח להלהיב את השחקנים כראוי.
    אף על פי כן, למרות שעיתונאי הספורט כבר הפכו אותו לאויב הלאומי של המדינה, אני חושב שמגיע לפרננדז צ'אנס נוסף. חשוב לזכור שזה לא קל לאמן בתוך סיר לחץ כמו נבחרת ישראל.
    בשורה התחתונה, הוא לא הוביל אותנו לביזיון היסטורי. קודמיו לא השיגו הרבה יותר ממנו. אני בטוח שהוא רוצה בהצלחת הנבחרת יותר מכולם, סך הכול עלייה היסטורית לטורניר גדול תירשם על שמו.
    לצערי, בעקבות הלחץ הציבורי הגדול, הסיכויים שהוא אכן ימשיך קלושים ביותר.

    אירופה עאלק:
    מתוך 14 השחקנים שלקחו חלק במשחק, 12 מהם לגיונרים. אני לא יודע אם לצחוק או לבכות.
    הגענו למצב שבו כל שחקן שנותן עונה טובה, פתאום הופך לכוכב על. ההתפשטות של השחקנים הישראלים באירופה היא מרשימה, אבל זה בולשיט אחד גדול. שנתיים בסלטיק לא שיפרו את בירם כיאל בשום תחום, בלגיה בינתיים לא מראה סימנים של השפעה על רפאלוב, זהבי ושכטר ממשיכים בשטויות הרגילות שלהם, אלמוג כהן לא הפך לגאטוסו בגרמניה.
    עדיף בשביל הלגיונרים שידעו לסתום את הפה ולשמור על צניעות כשהם באים לנבחרת. מלבד בודדים, אף אחד מהם עוד לא הוכיח את עצמו בעולם הגדול.

    מחליפים:
    אם יוצאים מנקודת הנחה שפרננדז יעזוב, מסתמנים שני מועמדים עיקריים להחליפו: גוטמן וברקו.
    על פיה התיאוריה שמאמן הנבחרת צריך להיות יותר מוטיבטור ופחות טקטיקן, אין ספק שברקו עדיף. למרות זאת, אני מעדיף את גוטמן. עלה לי רעיון שלפיו מאמן הנבחרת לא צריך לשבור את הראש על טקטיקות והרכבים. כל מה שהוא צריך לעשות זה להעתיק שיטה מהרכב קיים (ע"ע ברצלונה-נבחרת ספרד). גוטמן יכול לדוגמא לבנות הרכב על פי השלד של הקבוצה שאיתה הוא לקח דאבל. דמיינו חוליית התקפה שמורכבת מנאתכו, זהבי, ורמוט ושכטר. שחקנים ששיחקו ביחד, מכירים את השיטה של גוטמן והגיעו איתה להישגים. שווה בדיקה.

    הסיכויים:
    גם האופטימיסטים חסרי התקנה מוכרחים להודות שהקמפיין הנוכחי גמור. אם זאת, הזלזול של הקרואטים, חוסר הלחץ של הישראלים והרצון להשכיח את יוון, יכולים להביא לנו נקודות מפתיעות בקרואטיה.
    זה לא יוביל לעלייה ליורו, אבל יהיה מעניין לראות מה יהיה לכל העיתונאים המחוננים (שהיום התחרו ביניהם מי קוטל את הנבחרת יותר חזק) להגיד על זה.

    ויאללה, שרונאלדו יבוא כבר.

    1. אני חושב שיש בעיה אחרת עם הלגיונרים. כמה מהם דווקא כן ראויים לשחק בליגות טובות יותר משל ישראל, וכמה מהם בהחלט שיפרו את המשחק שלהם (ברדה, למשל). אבל כאשר הם משחקים בנבחרת, בסביבה ישראלית, הם חוזרים לשטויות הישנות שלהם. אני חושב שבנבחרת הם מרשים לעצמם דברים שהם בחיים לא ירשו לעצמם בקבוצות שלהם. אני לא עוקב אחרי הליגה הסקוטית, אבל אני בטוח שבסלטיק כיאל לא מכדרר ליד הרחבה (כפי שנהג לעשות בחיפה וכפי שהוא עושה בנבחרת), והוא משחרר כדורים הרבה יותר מהר.

      כפי שקורה להרבה אנשים שחיים בחו"ל (דוד שלך, למשל (-: ), הם נוטים לחזור להתנהלות הישנה שלהם כאשר הם בסביבה הטבעית שלהם. אגב, זה קורה גם בנבחרות גדולות יותר מישראל ולשחקנים גדולים יותר מכיאל – למשל בנבחרות הדרום-אמריקאיות, ששחקניהן לא תמיד מצליחים להביא את היכולת מהליגות האירופאיות לנבחרות הלאומיות שלהם.

  3. זה בדיוק מזכיר לי משהו אחר לגמרי – השבוע אחרי שקטלו את מסי אחרי עוד משחק של הנבחרת הוא לא השתלח בעיתונאים שהם נגד הנבחרת ונגדו, כפי שעושים מיודעינו הגאונים. הוא לקח אחריות! הוא אמר אני לחוץ, חושב יותר מדי על להבקיע בנבחרת, בברצלונה הכל בא לי טבעי. לקח אחריות. ואתה יודע מה, כשלוקחים אחריות העיתונאים הרבה יותר סימפטיים אליך. במקום לקפוץ בראש, להודיע אולי זה המשחק האחרון שלי בנבחרת (כן בניון היקר – תתבגר!) תקחו אחריות. אגב, תוסיף את זה גם לרשימת המכולת של איך מקנים "שיטה" לשחקנים. לוקחים אחריות.

    וכן, אני בהחלט מסכים שבסביבה "ביתית" יש לנו נטייה להשתובב ולהתנהל כמו פעם. אבל אדם גדול יודע מתי הוא יכול לשחרר את הרסן ומתי הוא צריך להיות רציני. מי שלא מסוגל שלא יהיה.

Comments are closed.