בחזרה לקרקע

עם כל האכזבה, כנראה שזה לטובה שמשלחת ישראל חוזרת מהאולימפיאדה ללא אף מדליה. אולי זה יעמיד אותנו בפרופורציות הנכונות לגבי מיקומנו האמיתי בספורט העולמי. 20 שנה חיינו באשליה שיש פה ספורט אולימפי סביר, ושאנחנו שייכים למועדון המכובד והדי-אקסקלוסיבי של הזוכות במדליות (אקסקלוסיבי, כי כידוע, רוב המשלחות למשחקים האולימפיים חוזרות ללא אף מדליה). והנה הגיע איתות מלונדון, שהחזיר אותנו לקרקע המציאות.

חשבתי על זה לאחרונה: מדד המדליות הוא מדד מתעתע. השיטה של שלוש מדליות נובעת מנטייה אנושית לחלק דברים לשלושה, ובואו נודה על האמת, החלוקה הזאת שרירותית לחלוטין: הרי יש רק מנצח אחד בתחרות, לא שלושה. באותה מידה אפשר היה להעניק גם מדליה מברזל למקום הרביעי ומדליה מעופרת למקום החמישי, ובכך לשמח אלפי אתלטים נוספים, ולהכניס עשרות מדינות חדשות למעגל הזוכות (ונתעלם מכך שגם בשיטה הזאת המשלחת הישראלית ללונדון לא היתה חוזרת עם אף מדליה).

המטרה של שתי המדליות הנוספות, הכסף והארד, היא הגברת התחרותיות והרייטינג של המשחקים, אבל אין שום משמעות לדירוג שמתחת למקום הראשון – חוץ ממנו, כולם בחזקת מפסידים. העדות הכי ברורה לעיוות שבשיטה הזאת היא בכך שהזוכה במדליית הארד תמיד נראה מרוצה יותר מזה ש"זכה" במדליית הכסף (במדליית הכסף, כידוע, לא זוכים, אלא מקבלים כפרס ניחומים בלתי מנחם בעליל – תזכורת נצחית למפסידנותך).

נצנוץ המדליות איתן חזרו נציגי ישראל מ-5 האולימפיאדות שקדמו ללונדון 2012, סנוור את עינינו. המדליות העניקו תירוץ להמשיך ולא לעשות כלום לקידום הספורט. הרי מדוע להשקיע כספים ומשאבים אם ממילא אנו קוצרים הצלחות (=מדליות) והעם בא על סיפוקו למראה דגל ישראל המתנפנף על אדמתם של הגויים? (שהרי זה מה שבאמת מעניין את מרבית הישראלים שעוקבים אחר נציגינו במשחקים האולימפיים).

לא שאני אופטימי במיוחד לגבי עתידו של הספורט האולימפי בישראל. הרי כפי שאמר אחד הוורשביאקים (אני לא מבדיל ביניהם), ואני מסכים איתו – זה לא ממש משנה אם זכינו במדליה או לא, ההצלחה לא נמדדת רק במדליות (ראו מקרה נטע ריבקין – הצלחה נמדדת גם בציפיות, לא רק בתוצאה הסופית). ההבדל בינינו זה שהוא חושב שהוא עושה עבודה טובה, ואני חושב שהוא ושכמותו תוקעים פה את הספורט במקום כבר 60 שנה.

וחוץ מזה, אף אחד פה לא ממש מתעניין בספורט. העניין שמביעים פה במהלך השנה בענפים שאינם כדורגל או כדורסל הוא כל כך זעום, שאני באמת מתקשה למצוא טיעונים לטובת ההשקעה בהם. אם לא מעורבת בזה "גאווה לאומית" במידה כזאת או אחרת, אנחנו לא ממש טורחים לעקוב אחר תחרויות ג'ודו או אתלטיקה או שחייה או התעמלות, שמתקיימות במהלך השנה.
אז ה"סטירה" שחטפנו כביכול במשחקי לונדון 2012 לא באמת תשנה משהו. אנחנו נמשיך לדבר ולכתוב, הוורשביאקים ימשיכו לנבוח, שרת הספורט תחזור לנמנם, והאתלטים ימשיכו לעסוק או לא לעסוק במקצוע שלהם. זה לא שמישהו באמת יתעניין בהם ובגורלם.