אשרי המאמין

אני אופטימיסט חסר תקנה. אם יש דבר שתמיד מדריך ומנחה אותי בספורט (ואולי בכלל), זו האמונה. זה אף פעם לא גמור עד שזה גמור – לא במהלך משחק, לא במהלך עונה ולא במהלך קמפיין מוקדמות אירופי. חברים שואלים אותי למה אני זורק 600 ומשהו שקל על מנוי למשחקי הנבחרת המסכנה שלנו, ועוד  באיכסטדיון הלאומי ברמת גן. למה? בגלל האמונה. כי אם יום אחד יקרה הנס המופלא הזה וישראל תעפיל ליורו או לגביע העולם ואני לא אהיה שם כי לא האמנתי בה או כי האיצטדיון לא נאה בעיניי, אני לא אסלח לעצמי.

התשובה ההולמת שלי לאותם קטני אמונה היא זו: ראשית, בלי האמונה צסק"א לא היתה אוכלת אותה. שנית, ראיתי בחיי הלא-ארוכים דברים מדהימים בספורט; דברים שחורגים מכל הסתברות סטטיסטית ומאתגרים גם את חוקי הטבע. הנה, בשלוף: נס ז'לגיריס; מנצ'סטר יונייטד חוזרת מפיגור 1:0 בתוספת הזמן לניצחון 1:2 בגמר ליגת האלופות 99' (תקשיבו טוב לשדר – עוד בעל אמונה חסר תקנה); ליברפול חוזרת מ-3:0 במחצית של גמר ליגת האלופות ב-2005 ל-3:3 ולניצחון מדהים בבעיטות הכרעה; הפועל ת"א זוכה בעונה שעברה באליפות משער בתוספת הזמן של המשחק האחרון; מכבי חיפה חוזרת מ-2:1 לניצחון 2:3 על פ.ס.ז' ועולה לרבע גמר גביע המחזיקות ב-98'; נבחרת ישראל חוזרת מפיגור 2:1 לניצחון בלתי נתפס 2:3 על צרפת ב-93'; סן פרנציסקו פורטי-ניינרס שוברת את לבי ומעיפה את גרין ביי פאקרס מהפלייאוף עם טאצ'דאון מהקבר בשניה האחרונה ב-98'; רג'י מילר מפרפר את הניקס, קולע 8 נקודות ב-18 השניות האחרונות ומוביל את הפייסרס לניצחון מדהים במשחק הראשון בסדרת הפלייאוף ב-95'… ויש עוד המון דוגמאות.

למעשה, הנסים והנפלאות האלה הרבה פחות נדירים ממה שנדמה לנו, והם מתרחשים כל העת, בכל מקום, ברמות משתנות של תהודה תקשורתית. אך דבר אחד מאפיין את כולם: אנחנו אף פעם לא צופים אותם מראש – הם תמיד מותירים אותנו שמוטי לסת ופעורי עיניים, ומאתגרים את כל מה שחשבנו שאנחנו יודעים על המציאות שסביבנו. נו, ברור, אחרת הם לא היו כל כך מדהימים ומופלאים.

נהוג להשתמש בביטוי "אשרי המאמין" בלשון סגי נהור, ובלעג דק כלפי אותם מאמינים נצחיים וחסרי תקנה. אני דווקא חושב שזה ממש כך: אשרי המאמין, מאמין וטוב לו. אומרים שפסימיסטים צודקים יותר, אבל אופטימיסטים הם אנשים מאושרים יותר – גם כשהם סופגים מכה אחרי מכה, גם כשמאכזבים אותם שוב ושוב, הם לא מתייאשים ותמיד מאמינים שבסוף הכל יסתדר ושיהיה טוב יותר. תסכימו איתי ש-600 שקל זה מחיר קטן מאוד לשלם תמורת תחזוקת האושר שלי. לכן, גם שתי הנפילות האחרונות של נבחרת ישראל, הערב מול יוון ובמוצ"ש האחרון נגד קרואטיה, לא מאתגרים את האמונה שלי ולא זה מה שישבור את רוחי. כן, הם מרגיזים ומאכזבים; כן, הקרקס סביב הנבחרת ומאמנה מוציא אותי מהכלים; אבל זה לא גמור עד שזה גמור, ואני אהיה הראשון ללעוג לכל הפסימיסטים, כשתחזיותיהם הקודרות תתנפצנה. אה, ואם הן תתגשמנה? נו, אז מה? תמיד יש עוד קמפיין (והערה לעודד שלו ועורכיו ב-ynet: נבחרת ישראל לא "סיימה תיאורטית" את הקמפיין. בכל אופן, לא כפי שאני מבין את המושג "תיאורטי").

הפסקה האחרונה מחזירה אותי למשחק במוצ"ש. בדקה ה-70, במצב של 0:2 לקרואטיה, הבחנתי באוהדים ראשונים העושים את דרכם לכיוון היציאה. בדקה ה-70! כשנותרו עוד 20 דקות תמימות לשחק! גל נטישה שני, גדול יותר, החל להתגלגל החוצה בדקה ה-80 בערך, וגל של זעם החל לבעור בקרבי על אותם קטני אמונה עלובים. 3 דקות מאוחר יותר השחיל איתי שכטר שער מדהים והדליק את האיצטדיון. איך זה נגמר אתם יודעים, אבל בכל זאת זכו רוב הצופים, שנותרו במקומותיהם, למנה מזככת של תקווה עד לשנייה האחרונה, מה שאי אפשר לומר על הנוטשים.

מעולם לא עזבתי איצטדיון לפני שריקת הסיום, וגם לא אעשה זאת בחיים. שני דברים מדריכים אותי בכך: הכבוד לספורטאים שהזיעו על הדשא, ויותר מכך – האמונה ההיא, הסיכוי לתפוס בלייב את אחד הנסים האלה שהזכרתי למעלה. מה היה מרגיש אותו נוטש לו היינו חוזרים ל-2:2 או אפילו מנצחים? (וכאמור, דברים מופלאים מאלה כבר קרו). הוא לא היה סולח לעצמו. נכון, מכל בחינה הגיונית, סטטיסטית והסתברותית, הימור על כישלון של נבחרת ישראל הוא הימור כמעט בטוח, אבל כבר שילמנו על הכרטיס – אז איזה אסון יקרה אם נישאר במקומות שלנו עד הסיום? לכן אני גם חושב שההימור הבטוח, בהפוך-על-הפוך, הוא דווקא לדבוק תמיד באמונה שזה ייתכן ושזה אפשרי. כי יום אחד, בלי שנהיה מוכנים, זה יקרה והשמחה תהיה גדולה (וחוץ מזה, אתם יודעים, גם שעון שעומד מדייק פעמיים ביום). ואני אשב מדושן במקומי, אלעג לכל קטני האמונה ואטפח לעצמי על השכם על ששילמתי רק 600 שקל תמורת הזכות לשבת במקומות הטובים ביותר באיצטדיון (בחיי, תראו בעצמכם) ולחזות בנס במו עיניי.

וכמה עניינים לסיום

אני אשתדל בדברי הסיום האלה להיות פחות אוהד ויותר פרשן אובייקטיבי (לא מבטיח שאצליח). נבחרת ישראל עדיין בעניינים. נכון, היא צריכה לנצח את יוון ברמת גן (או בבלומפילד או מה), ולא לשמוט אף נקודה מול הקטנות, וגם תיקו בזאגרב יכול לעזור והוא אינו בלתי מתקבל על הדעת, לנוכח חולשתה של הנבחרת הקרואטית. אבל זה אפשרי. העיקר לא להתייאש וכאמור – לא לאבד את האמונה.

פסטיבל פרננדז די מאוס בעיניי, ואני נוטה לקחת את הצד של המאמן הצרפתי. ההתנהלות של התקשורת פשוט בלתי מובנת: עיתונאים שדחפו למינויו, קוראים עכשיו לפטרו. הגדיל לעשות עיתונאי הנחשב במקומותינו ל"בכיר" (לא אזכיר את שמו כיוון שעשיתי זאת פה מספיק פעמים ואין לי כוונה להמשיך ולתרום ל-SEO שלו), שהיה מראשי התומכים במינוי פרננדז, והספיק "להתאכזב" ממנו ולחזור בו עוד לפני המשחק הראשון בקמפיין.

לא שפרננדז הוא יונה צחה ותמימה, וההתנהלות הקפריזית והשחצנית שלו מרגיזה ומקוממת, אבל מה מפתיע בכך? הרי האיש והסוכריה-על-מקל לא הגיעו לפה אתמול, וידעתם, עוד לפני מסיבת העיתונאים הראשונה איתו, שכך תיראה הקדנציה שלו כמאמן לאומי – רעש, צלצולים והרבה טמפרמנט צרפתי-ספרדי. אז מה זו ההיתממות הזאת עכשיו והטורים המצטדקים על כך ש"אנחנו רק מנסים להבין את שיטת המשחק שלו"? הרי אתם נהנים מכל רגע – זה בוודאי עדיף על השעמום של דרור שתקן.

ואחרון חביב: אייל ברקוביץ'. אני עדיין חושב שהוא הפרשן הכי ראוי בטלויזיה: הוא בוטה, הוא מצחיק לפעמים, הוא חי את המשחק, הוא לא עושה חשבון, וגם הוא איש אמונה אמיתי. לא צריך להתרגש מכך שהוא לא מדויק או לא תמיד צודק: לדעתי, כדורגל הוא המשחק הכי פשוט בעולם ויש מעט מאוד פרשנים שיכולים להראות לנו דברים שאנחנו לא רואים בעצמנו. לכן, תפקידו של הפרשן הוא לתת ערך מוסף בידורי, לעניין, לשעשע וגם להרגיז. וברקו עושה את זה הכי טוב.

ובכל זאת, כמה הערות:

1. עברית: ממי שמופיע בטלויזיה מצופה להיות קצת יותר רהוט מהממוצע. "עשר שחקנים" זו לא שפה ראויה, אפילו אם ברחת מבית הספר כדי לשחק כדורגל והפכת לאחד מגדולי הכדורגלנים שצמחו פה.

2. בורות: הערות כמו "מי זה הניניס הזה בכלל", ו"ביוון אין שום כוכבים", הן מביכות. ראשית, זה מעיד על כך שהפרשן המכובד לא התכונן למשחק ולא קרא את החומר שקיבל. שנית, זה פשוט חוסר כבוד מינימלי ליריבה, שאנחנו ואתה, כשחקן הנבחרת לשעבר, עדיין רחוקים שנות אור מהישגיה.

3. גזענות: זה המשך לעניין הכבוד. במהלך המשחק מול יוון פלט ברקוביץ' ש"היוונים הם עם עצלן". אפשר להצביע על האירוניה שבדברים ולענות "לא, אנחנו", אבל זה קצת יותר רציני מכך: אם שדר גרמני היה אומר במהלך משחק ש"הישראלים הם עם עצלן", הוא היה מפוטר עוד באותו ערב, ואם לא – היינו צועקים עד לב השמים. רק פה אפשר להגיד דברים כאלה בפריים טיים בלי שאף אחד יצייץ. וזו לא פעם ראשונה שברקוביץ' נתפס באמירות חשוכות שכאלה.

4 thoughts on “אשרי המאמין

  1. אורי

    כמה הערות
    1. המשותף לכל אותן הפתעות מרעישות – היא שמאחוריהן עמדה יכולת. לפי איך שישראל נראתה ביום שבת, איך שההגנה שלה נראתה גם בשבת וגם אתמול וזירת הניסויים הבלתי פוסקת של "המאמן הלאומי" שלא מצליח להעמיד הרכב יציב וראוי – הסיכוי להפתעה אפסי.
    2. מודה בהכנעה – אתמול פספסתי את עשרים השניות האחרונות של המשחק. עייפתי מאכזבות
    3. ביחס לברקוביץ' – תמיד הייתי מעריץ גדול של הבחור ככדורגלן, ומאז שהוא פרשן – אני מחזיק ממנו כפרשן הכדורגל הכי צבעוני ואטרקטיבי שיש כרגע על מסכינו. הוא מספק את הסחורה ביג טיים. אבל מעבר לכך – יש לי הרגשה עמומה שאיתו על הקווים, היינו היום בקמפיין הזה במקום אחר.

    1. ישי רוזנבאום

      1. אני לא מסכים לגמרי עם הקביעה שלך. הפתעות מרעישות נובעות גם מזלזול של היריבה החזקה. למשל הניצחון ההוא של ישראל בפארק דה פראנס, שנבע בעיקר מהשאננות הצרפתית ופחות מהיכולת של הישראלים (אפילו שברקוביץ' כבש את השני…). וההתעסקות בשיבוצים ובמערך של ההגנה די נמאסה עלי: ישראל תמיד נפלה על ההגנה שלה. זה לא חדש. נכון שאתמול זה היה מזעזע במיוחד, אבל כבר ראינו דברים גרועים מזה. פעם גם היינו מתפרקים וחוטפים רביעייה במצבים כאלה… ייאמר לזכותו של פרננדז שהוא מבין שיש לו בעיה בהגנה ומנסה לפתור אותה, גם אם זה נעשה באלתורים ובנסיונות מוזרים.

      2. ההבדל בינינו הוא שאני לא עייף מאכזבות. להיפך, כל אכזבה רק מתדלקת את התקווה שבפעם הבאה יהיה טוב יותר. זה ההבדל בין פסימיסטים לאופטימיסטים. חוץ מזה, מה את לוקחת ללב, כולה כדורגל, כולה נבחרת ישראל.

      3. אני מצטרף לתמיכה שלך בברקוביץ'. לא יודע איפה היינו היום איתו, אבל בטוח שזה לא היה יותר גרוע (כי אין כמעט גרוע מזה. חוץ אולי מהפסד למלטה). אני גם חושב שההתעסקות המלומדתברזומה המקצועי של המאמן היא מיותרת – ברמת הנבחרות, לא הוכח קשר בין ניסיון באימון לבין הצלחה על הדשא. לדעתי חשוב יותר שהמאמן יהיה מוטיבטור טוב ומישהו שהשחקנים יהיו מוכנים לרוץ את האקסטרא-מייל בשבילו. וזה הרי תפור על ברקוביץ'. אבל אל דאגה – הוא עוד יהיה מאמן הנבחרת.

  2. גדי

    עד היום לא הצלחתי להחליט אם אני אופטימיסט פסימי או פסימיסט אופטימי אבל ללא ספק שניהם קיימים אצלי. לא מזמן סימסתי לך שאין לי ברירה אני חייב להמשיך להאמין גם כשריאל עושה מאייאקס קציצות (או אם תרצה כשאייאקס עושה מעצמה צחוק בברנבאו) באותו רגע כל חלק ברציונאל שלי הבין מזמן שאם זה יגמר רק ב-2:0 אולי ישכחו כמה אייאקס נראתה נורא. מצד שני קיננה בי המחשבה שכל מה שצריך זה בסה"כ פרץ גאוניות של שחקן אחד או לחליפין טעות קטנה של היריב כדי שכל המשחק יראה אחרת, איך אפשר שלא להמשיך להאמין.
    לעומת זאת, אני מודה שבמשחק האגדי ההוא של ליברפול ומילאן (שללא ספק הוריד לי כמה שנים עד הניתוח מעקפים)במחצית אבדה לי קצת האמונה, הרי כל חובב כדורגל יודע ש-3:0 זה לרוב סיפור גמור. היו שני דברים שקרו במהלך ההפסקה שהחזירו לי את האמונה שעמדה במבחן קשה, הראשון היו דבריו של קרויף שביטל מיד את קביעתו של המגיש שזה משחק גמור, וטען שכל מה שליברפול צריכה זה גול מהיר ב-10 דקות הראשונות והיא לגמרי בעניינים כי אחרי הכל אם מילאן יכולה להבקיע 3 ב-45 דקות למה שליברפול לא תוכל? אם קרויף אומר אתה מאמין, כי קרויף פשוט יודע. הדבר השני היתה "הירושימה אהובתי" שאמרה לי ש"זה לא נגמר עד שהגב' השמנה תשיר", כנראה שלמי שלא מעורב רגשית קל יותר להאמין לפעמים, אותי זה חיזק, וכשנפל הגול הראשון דברי קרויף הדהדו בחלל החדר שכבר לא רק האמנתי אלא הייתי משוכנע שזה אפשרי.
    אני לא יודע מה מהנה/מענה יותר, ההרגשה שאתה עשוי לראות היסטוריה או ההרגשה ברגע שראית אותה נרשמת (והתוצאה לטובתך, כמובן).
    כשהייתי באנפילד הרכנתי ראשי וביקשתי סליחה על אותן דקות בהן אמונתי איימה לנטוש אותי.

    1. ישי רוזנבאום

      אני יודע שלא באמת הרכנת ראש באנפילד, אבל היות וגם אני דבק במוטו המשפחתי, אני אוותר לך.
      (אגב, מתי נוסעים לשם?)

      אותי האמונה לא נטשה לשניה במשחק הזה. אפילו אמרתי לזאב במחצית שזה לא גמור (הייתי מבקש ממנו שיעיד, אבל הוא בטח יגיד שהוא לא זוכר).
      אכן, יש איזו אקסיומה לפיה 3:0 זה סיפור סגור, אבל גם אני, כמו קרויף, אף פעם לא הבנתי למה: הרי אם קבוצה ספגה 3 שערים במחצית, נניח, למה שלא תבקיע היא שלושה שערים במחצית השניה? בעיקר כשמדובר בשתי קבוצות פחות או יותר שוות ברמתן. ויותר מזה: קבוצות שסופגות שלושה שערים מהירים, נניח תוך 10 דקות, בדרך כלל מוותרות על המשחק. גם את זה אני לא מבין – אם חטפתם שלושה שערים ב-10 דקות, הרי אפשר גם להחזיר שלושה שערים. אם לא ב-10 דקות, אז ב-20, 30, או כמה שנותר עד הסיום.

      אני לא מבין למה האמונה הזאת היא לא נחלתם גם של שחקנים: רוב הקבוצות באמת נשברות בפיגור של 3:0, והשחקנים מתעלמים מהאמת הפשוטה, והיא ששער בכדורגל יכול ליפול בכל רגע נתון ומאינסוף סיבות אפשריות. ולכן – לא צריך להישבר אלא להמשיך לשחק כאילו התוצאה היא עדיין 0:0.
      אבל אני לא מתיימר להבין מה עובר לשחקן בראש במהלך משחק כדורגל, או בכלל…

      מה שכן, אני חושב שהבעיה היא שגם האוהדים לא מאמינים שאפשר לחזור מ-0:3 (וגם לא מ-0:2). אם גם הם היו חדורי אמונה ולא עסוקים בלתפוס את הראש ו/או ללכת לכיוון החנייה, הם היו יכולים לעורר את השחקנים ולדחוף אותם קדימה.

      אה, ו"הירושימה" – חזק ביותר. אחד הטובים שלך

סגור לתגובות.