רציתי להתעלם במופגן מרצף המשחקים הבלתי נגמר הזה בין ברצלונה לריאל מדריד. אפילו זממתי להבריז מהצפייה במשחק השבוע, וללכת לשתות משהו בפאב השכונתי (לידיעת הרווקים, הפאבים מפוצצים בנשים בימים של משחקים גדולים). האמת ש-5 משחקים כאלה בשנה זה קצת יותר מדי, וזה ניכר היטב בהתנהלות של השחקנים אמש. אה כן, שכחתי לציין, כמובן שבסוף צפיתי במשחק (אם כי ניקרתי בחלקים ממנו).
נכון שהמשחק איכזב (כלומר, איכזב את מי שהיו לו ציפיות גבוהות ממנו. כלומר, לא אותי), ונכון שהשופט ביאס, ונכון שההתנהגות של השחקנים והמאמנים היתה מחפירה, אבל אתם יודעים מה? אני מת על זה. לפעמים פשוט נמאס לי מכל ההטפות האלה ל"אצילות" ו"ספורטיביות" ו"התנהגות מקצוענית". כלומר, גם אני לא מרגיש בנוח עם שחקנים שמתכתשים במגרש או מתחזים, או עם מאמנים שמחליפים מהלומות מילוליות, אבל לפעמים אני דווקא נהנה מכל ההצגה הזאת. יאללה, זה כדורגל, זה משחק יצרי, שמשוחק על ידי אנשים, שאם לא היו רצים על הדשא ומרוויחים מיליונים, הייתם רואים אותם ביציע בלי חולצה, מכוסים קעקועים של הקבוצה ושרים ברגש כל המשחק. או כמו שאומר המשפט המפורסם: "כדורגל הוא משחק של ג'נטלמנים שמשוחק על ידי חוליגנים" (החצי השני של המשפט, אגב, הוא "ראגבי הוא משחק של חוליגנים שמשוחק על ידי ג'נטלמנים"). בקיצור, אני לא רואה כל רע בכך שאיצטדיון הברנבאו הופך לכמה שעות לשכונה.
והאמת, זה בדיוק מה שהיה לנו שם. שכונה. מאוד שעשע אותי לשמוע את הפרשנות המפותלת של שגיא כהן במהלך המשחק, ולקרוא את הטורים המלומדים ביום המחרת. שעשע, כי בסופו של דבר המשחק הזה לא הוכרע בשל גאוניותם האסטרטגית של המאמנים, ולא על ידי המערכים, או הטקטיקה, או "הסגירות האלכסוניות", או "ההחזקה בכדור" – אלא על ידי החלטה פזיזה של שופט, התחזות מכוערת של שחקן, ועל ידי מלך השכונה, ליאו מסי, שלקח כדור ודהר איתו לבד לתוך הרחבה, כמו בשכונה.
ואתם חייבים להודות שעם כל האכזבה המסוימת מהאופן בו התפתח המשחק על הדשא, יש משהו משמח ומעודד בכך שהמשחק הכי גדול בעולם, לא שונה כל כך מהמשחק של יום שישי עם החבר'ה בפארק. הרי זו בדיוק הסיבה שבגללה אנחנו אוהבים כדורגל, ובגירסה שונה של המשפט שצוטט קודם: משחק של אנשים שמשוחק על ידי אנשים. יופי. יאללה ליאו וכל זה.
רצית להתעלם ולא יכולת…כי קשה להתעלם. אבל משום מה בחרת להתחיל מההתחזות וההרחקה של פפה והתעלמת לחלוטין מההכנות לשבת…גם אם הכרטיס לא מוצדק זה חלק מהטעויות שנובעות מהאסטרטגיה המוריניויאנית. השיטה לפעמים עובדת ולפעמים לא.
חוצמזה במשחקים גדולים, בד"כ אין כדורגל גדול, יש מלחמה וזה חלק מהכיף.
ובשורה התחתונה שתי הקבוצות הטובות ביותר באירופה יעלו לגמר, הצדק ניצח. ואני אשמח לי בגמר כי זה כמו קרב בין האישה למאהבת…
אגב, אני לא מבין מה הביקורת על ההצגה של ברצלונה? מוריניו הליצן לקח את הכדורגל למגרש הקומי וברצלונה ניצחו אותו גם בתיאטרון, אני רואה בזה תבוסה מולטי דיסיפלינרית.
א.זה לא שלא יכולתי להתעלם. אם היה לי משהו מעניין יותר לעשות באותו ערב – אם מישהו היה מזמין אותי לסרט, או לפאב, או שמישהי היתה שולחת לי סמס "ער?" – אז הייתי מאוד בקלות מוותר על המשחק. מה גם שזה המשחק הראשון מבין שניים, והפחות חשוב.
ב. אתה מפתח אובססיה כלפי מוריניו. אתה חייב להירגע עם זה.
ג. אתה גם נופל לאותה מלכודת של הפרשנים, ויוצא מנקודת הנחה שיש איזשהי "אסטרטגיה" או "שיטה" מאחורי כל מהלך על הדשא, או שהמאמנים שולטים בכל פעולה של השחקנים שלהם. תפסיק להקשיב לשגיא כהן. לפעמים, או בעצם לעיתים קרובות, המשחק מתפתח אחרת לגמרי מכפי שהמאמנים תכננו. זה כל הכיף בכדורגל, שתכנון ומקריות חיים בו בשלום זה לצד זה. הנקודה שלי היתה שברצלונה, שכולם מהללים את "השיטה" שלה, ומתפייטים על בית הספר לכדורגל שלה, ואין מסי ואינייסטה וצ'אבי משחקים ביחד מגיל שלוש, נגררת גם היא למשחק מבולגן ועצבני, ולעימותים מטופשים עם השחקנים של ריאל. או כפי שאמרתי – גם הכדורגלנים של ברצלונה הם עדיין כדורגלנים. ערסוואתים קטנים שהמוח שלהם ברגליים. כמו אצלנו בשכונה. וזה מאוד משמח אותי.
ד. אל תמהר להתפייט על הגמר. יש עדיין משחקי גומלין, ו-0:2 לריאל בקאמפ נואו אינה תוצאה בלתי-סבירה, ואתה יודע מה? גם 0:2 לשאלקה הוא מסוג הנסים שעוד יכולים להתרחש. בכל זאת, גרמנים. סתם חבל שאתה מכין לי אופציה לשמוח לאידך אם וכאשר יתחולל הבלתי יאומן (-:
האובססיה שלי למוריניו זהה לאובססיה האנטי ברצלוניאנית…בכל מקרה, הוא עדין ילד והוא בטוח ילמד ויתעצב להיות מאמן גדול…מתישהו…
ולגבי החלק השני של הגמר, כמו שריאל לא האמינה שהיא מסוגלת לנצח גם שאלקה לא מאמינים.