יש כל מיני דברים שמשמחים אותי בכדורגל: כשהקבוצה שלי מנצחת, כמובן. או כשהקבוצה השנואה עלי מפסידה, ברור. או גול יפה במיוחד, אלא מה. אבל אני חושב שאין כמעט דבר שמשמח אותי יותר מלראות תחזיות של פרשנים קורסות ברעש. כמובן שהשמחה כפולה ומכופלת כאשר במקביל לכך, התחזית הפרטית שלי מתממשת (אם כי אני שמח גם כשהתחזיות שלי מתרסקות).

אתמול, כשדנמרק חזרה מפיגור 2:0 ל-2:2 מול פורטוגל, דקה אחרי (עוד) החמצה ענקית של כריסטיאנו רונאלדו, הרגשתי את השמחה הזאת גואה בי. שער הניצחון של פורטוגל הוריד אותי חזרה לאדמה, אבל אי אפשר להתעלם מהעובדה שפורטוגל, אחת המועמדות (בעיני פרשנים רבים) לזכייה בטורניר, עדיין חורקת. שלא לדבר על הכוכב הגדול שלה, שלדעתי גורם לה בינתיים יותר נזק מתועלת.

ואיך אפשר שלא להתלהב מדנמרק? אני מודה שלא האמנתי בסיכויים שלה לעשות משהו בטורניר, ואפילו העזתי, בחוצפתי, לדרוש ממנה להפסיד לגרמניה ולהולנד ולקחת נקודות מפורטוגל – הכול למען האינטרסים הצרים שלי. בינתיים דנמרק עושה את ההפך הגמור, מה שכמובן מעצים אף יותר את חיבתי אליה.

הולנד מרגיזה אותי. מילא שהיא לא מתיישרת עם התחזית שלי, היא גם אחראית לכך שתמונת הסיכויים של בית ב’ מצריכה דוקטורט במתמטיקה (וגם הכשרה כלשהי בפסיכולוגיה לא היתה מזיקה). כשאני מתעמק בתרחישים האפשריים של מחזור הסיום בבית המוות, אני ממש יכול לחוש בפרפורי הגסיסה של תאי המוח שלי. אני עדיין מאמין בשביל הולנד, אבל מבחינתי נותר לה תפקיד אחד בטורניר הזה: לגרום כמה שיותר נזק לפורטוגל במחזור הסיום.

מה שבטוח, בית ב’ עונה על הציפיות ממנו: המחזור ששוחק אמש היה הכי טוב ביורו עד כה. כדורגל איכותי, שוטף, מהנה, וגם קציר נאה של 8 שערים – חלקם יפהפיים. בכלל, מבחינת כדורגל, היורו הזה מפתיע אותי לטובה. טורניר שמתקיים בערים עם שמות כמו לבוב, חארקוב, דנייפרופטרובסק וגדנסק, לא מבטיח הרבה, אבל אולי זו רק הגזענות שלי שמדברת. בכל אופן, בינתיים אין סיבה להתלונן.