איך לא הגעתי לאולימפיאדה

מרוב התמסרות לשידורי האולימפיאדה, שכחתי לכתוב כאן. ממש בגידה בקוראיי.

האמת היא שאין לי ממש מה לכתוב, ועוד טור שטנה נגד משה גרטל ו/או הערוץ הראשון יהיה בבחינת התעללות בגוויה, וזה לא יפה לעשות צחוק ממוגבלים ונכים.

לכן החלטתי לגשת לאולימפיאדה מזווית אישית, ולספר לכם על הקריירה הספורטיבית המוחמצת שלי. צפיתי אתמול והיום בגמרים של טניס השולחן (הסינים לקחו זהב. גם בגברים וגם בנשים), וזה העלה בי זיכרון בן כמעט 20 שנה של אחת מהחוויות הספורטיביות הקשות שעברתי. כתבתי פה פעם על איך לא הפכתי למיקי ברקוביץ' הבא, והיום אספר לכם כיצד נמנעה ממני גם קריירה מבטיחה בטניס שולחן.

אבל לפני שנתחיל, רציתי לספר לכם על קרן רגאל.
קרן, שצעירה ממני ב-3 שבועות, למדה איתי באותה כיתה בחטיבת הביניים והיתה שחיינית מחוננת. בין היתר החזיקה בזמנו בכמה וכמה שיאים ישראליים. אחד מרגעי השיא של הקריירה הקצרה שלה, היה ייצוג ישראל באולימפיאדת ברצלונה 92' כשהיא בת 15 וחצי בלבד. בשל פציעה שסבלה ממנה, קרן לא ממש הבריקה באולימפיאדה הזאת, אבל הותירה עלי רושם אדיר. כשראיתי בטלויזיה את בת-כיתתי מזנקת למים בבריכה האולימפית, עבר בי רטט (ולא, זה לא קשור לעובדה שראיתי את היפהפיה הגבוהה הזאת בפעם הראשונה בבגד ים). המחשבה על כך שמישהי שהכרתי מקרוב משתתפת באירוע העצום הזה, גרמה לי לרצות גם. התחלתי לעשות חישובים ותוכניות (ברצינות!) איך גם אני יכול להגיע לאולימפיאדה.

בשלב ראשון, סקרתי את הענפים האולימפיים ותהיתי איזה מהם מתאים לנער בן 15 וחצי, שמעולם לא עסק בספורט באופן רציני. אחד הראשונים שמשך את תשומת לבי היה ענף הקליעה, אך משום מה ננעלתי דווקא על טניס שולחן – בין היתר משום שנהגתי לשחק להנאתי ואף הגעתי לרמה גבוהה יחסית. חוץ מזה, הוא נראה לי כמו ענף ספורט לא-פיזי באופן יחסי וכזה שאפשר להתחיל איתו גם בגיל מאוחר (שטות, כמובן, אבל הייתי בן 15 ודי טיפש).

ההזדמנות הראשונה שלי להבריק, היתה בטורניר טניס שולחן גדול שארגנה המועצה האיזורית באותה שנה, ושהתקיים באולם הספורט של הקיבוץ. שולחנות נפרשו ברחבי האולם, ועשרות, אולי מאות נערים התמודדו בטורניר, נשלטים ביד רמה על ידי קובי, רכז הספורט של המועצה, והמגאפון האימתני שלו. הטורניר הזה היה אמור להיות אחד מרגעי התהילה שלי ונקודת ציון בדרך לאולימפיאדה עתידית כלשהי. לא חשבתי שאזכה בו ("פינטזתי" יהיה פועל מתאים יותר), אבל בהחלט שאפתי להגיע לאחד השלבים המתקדמים, ולפחות להיות הנציג הבכיר ביותר של הקיבוץ – תואר שללא ספק היה בהישג יד. למרבה הצער, בעקבות אירוע שהיווה את אחד ממפחי הנפש הספורטיביים הגדולים שלי בכל הזמנים, שתי המטרות לא הושגו.

הטורניר יצא לדרך. את שני המשחקים הראשונים ניצחתי בקלילות ובלי לשמוט אף מערכה. גם היריב במשחק הבא לא נראה מאיים במיוחד – את המערכה הראשונה ניצחתי בקלות, ואת השנייה הפסדתי בהפרש מינימלי. המערכה השלישית והמכרעת החלה, ואז הגיע מפח הנפש הגדול: זה התחיל מהחלטה שגויה של השופט, שפסל נקודה שלי בגלל מישהו שעבר ליד השולחן והפריע ליריב שלי. התווכחתי איתו על כך (ובצדק, אגב, הוא טעה), וזה קצת הוציא אותי מהפוקוס. הייתי מצליח להתגבר על כך, אלמלא הגיע טעות קריטית נוספת של השופט בשלבי ההכרעה של המשחק: כדור ששיגרתי לעבר הצד השני, נראה כהולך לנחות מחוץ לתחומי השולחן, והיריב שלי לא ניסה בכלל להגיע אליו. אלא שהכדור שפשף את קצה השולחן ועף אל הרצפה.

הפסקה קצרה: מצבים כגון זה, כונו אצלנו "מצבי סליחה", כיוון שהקודים האציליים של המשחק מחייבים אותך לבקש סליחה מהיריב שלך על הנקודה שהושגה במקרה ("מצב סליחה" אחר: הכדור נוגע ברשת ועובר לצד השני, תוך שהוא משנה כיוון ומטעה את היריב).

בכל אופן, גם אני וגם היריב שלי הנחנו שמדובר בנקודה לזכותי, והתכוונו להמשיך במשחק, אלא שהשופט – נער בן גילי, אגב – חשב אחרת: משום מה, הוא החליט שכדור שמשפשף את קצה השולחן אינו נחשב כנקודה חוקית, והוא פסק על נקודה לטובת היריב שלי. אני, מחומם כבר מהטעות הקודמת שלו ונסער לנוכח איבוד הנקודה הגורלית, התפרצתי בכעס, פתחתי עליו פה ולא הסכמתי להמשיך במשחק עד שהוא יחזור בו מפסיקתו השערורייתית. דרשתי שיקרא למארגנים, כדי שהם יכריעו. הוא התקומם לנוכח הזלזול בסמכותו וביקש ממני להירגע ולהמשיך במשחק. האשמתי אותו בהתנכלות אישית (שתי הטעויות שלו היו חמורות מדי בשביל להיות תמימות, כך סברתי), והוא קצת נלחץ, אבל לא נכנע. גם הצעתי הנואשת לשחק את הנקודה מחדש, לא התקבלה. אגב, אילו היה מדובר בטורניר רשמי, כבר היו מרחיקים אותי ופוסקים על הפסד טכני. במקרה הזה המשחק (שכבר היה כאמור בשלבי ההכרעה שלו) נמשך, אבל אני יצאתי מהריכוז, הפסדתי והודחתי מהמשך הטורניר.

הייתי נסער מאוד. מה נסער? זועם ורותח. חשבתי שאגיע לשלב מתקדם ואבלה באולם הספורט כל היום, והנה מצאתי את עצמי מחוץ לחגיגה עוד לפני הצהרים. לא ידעתי מה לעשות. רציתי שיפסלו את השופט ואת המשחק. רציתי משחק חוזר. חיפשתי מישהו מהמארגנים, וניגשתי לקובי והמגאפון. ניסיתי להסביר לו את הבעיה שנוצרה, אבל הוא היה טרוד בעניינים אחרים ונפנף אותי.

אי אפשר לתאר את התסכול והזעם שמשתלט עליך במצב כזה – כחובב ספורט, חוויתי מאז לא מעט טעויות שיפוט מקוממות שפגעו קשות בקבוצה או בספורטאי הפייבוריטיים שלי, אבל אין מה להשוות: כשזה קורה לך, מתחשק לך לבעוט למישהו בראש. מאז אותו מקרה התבגרתי והתמתנתי, ולמדתי שהטעויות האלה הן חלק מהספורט, אבל כל פעם שאני רואה שחקן שמורחק בכרטיס אדום בגלל שהתעצבן על השופט, אני חושב שלו אני במקום השופט, הייתי מגלה קצת יותר הבנה וסלחנות.

כך או כך, זו היתה שירת הברבור של קריירת הפינג פונג שלי. בחודשים שלאחר מכן, העסיקו אותי כבר דברים אחרים מן הסתם. וכך הוחמצה עוד קריירה ספורטיבית מבטיחה.