אחר צהרים של פורענות

שעות אחר הצהרים של יום שישי הן כנראה השעות הכי שלוות ושקטות של השבוע. לפחות בארצנו. הכבישים והרחובות כמעט ריקים, אנשים מתכנסים בבתיהם, מתכוננים לכניסת השבת, או נחים מעמל השבוע. נראה כאילו אין זמן פחות מתאים מזה למשחק כדורגל. ואם כבר מתקיים אחד כזה, הציפייה היא למשחק מנומנם, יוצא-ידי-חובה ומשעמם – משהו כמו המשחקים של הליגות הנמוכות, שמתקיימים בדרך כלל בדיוק בשעות האלה. בערב לפני המשחק הייתי ב"צוותא", באליפות ישראל באימפרוביזציה, והערכתי כי האנרגיה שנוצרה שם על ידי מאות בודדות של אנשים, תהיה גדולה יותר מזו שייצרו 40 אלף אוהדים באיצטדיון רמת גן בשישי אחה"צ.

עם הציפיות המוקדמות האלה התיישבתי אתמול לצפות במשחק בין ישראל לפורטוגל במסגרת מוקדמות גביע העולם: השעון הפנימי של השחקנים הישראלים יהיה מכוון על מצב "מנוחה"; הפורטוגלים הגיעו לנופש על שפת הים התיכון; והקהל יהיה מורכב ברובו מאבות ובנים, שהמוטיבציה העיקרית שלהם היא ההזדמנות לראות בחי את כריסטיאנו רונאלדו, ושרבים מהם מגיעים למשחק של הנבחרת לראשונה בחייהם (ואני מכיר לפחות שניים כאלה שהיו שם). 0:2 סולידי לפורטוגל, עם שני שערים ממצבים נייחים – זו היתה ההערכה האופטימית שלי.

ואז פורטוגל עלתה ליתרון מהיר (ממצב נייח!). למרות הפתיחה הסוערת, זה רק חיזק את הציפיות המוקדמות שלי. נו, אז ישראל תנסה לתקוף בכלים המוגבלים שלה, פורטוגל תחזיק בכדור ותתיש אותה, מתישהו בסביבות הדקה ה-70 יגיע השער השני שיסגור את הסיפור, וכולם יילכו הביתה ויתנחמו בכך שזכו לראות את רונאלדו שלא דרך הטלויזיה.

כן, נו, מה אני מבין מהחיים שלי.
קראתי לזה פעם "חדוות האידיוט" – תחושת העונג האופפת אותך כשכל התחזיות שלך מתנפצות לנגד עיניך, והמציאות מתעקשת להיות מעניינת ומשמחת יותר מהתסריטים שהמוח הציני והמריר שלי מסוגל להגות.

כנראה שכאשר משחק מתקיים ביום ובשעה לא שגרתיים, סביר כי יתרחשו בו דברים לא שגרתיים, חריגים ומוזרים ואפילו תקדימיים. אמנם שלושת השערים שספגה נבחרת ישראל היו די אופייניים (נגיחה מכדור קרן; סגירה לקויה בהגנה; יציאה גרועה של השוער לכדור בתוספת חוסר תיאום בין שחקני ההגנה), אבל האופן בו התפתח המשחק היה בלתי צפוי ולא שגרתי בעליל.
למשל: מתי ארע שנבחרת ישראל חזרה מפיגור להובלה (במהלך המחצית הראשונה!), ועוד מול נבחרת מהדרג הבכיר ביותר, ואפילו הצליחה להגדיל את היתרון שלה (לדקה וחצי, אבל גם זה משהו)? או למשל: שחקנים כמעט אלמוניים (כלומר, במושגים בינלאומיים), מנטרלים לחלוטין את אחד השחקנים הטובים בעולם ומוציאים אותו מתמונת המשחק.

נבחרת ישראל יצאה מאוכזבת מאוד מהמשחק הזה, ואפשר להבין את זה. אבל אני דווקא מרוצה. כמובן, שער השוויון בתוספת הזמן היה מעצבן, אבל בבוקר שאחרי הדברים נראים מעודדים יותר. ראשית, אני כבר לא זוכר מתי הנבחרת היתה שותפה למשחק שמח, מלהיב ומעניין. זה סוג של חידוש חיובי. על החזרה מהפיגור כבר דיברנו, כמו גם על זה שהנבחרת המשיכה לתקוף גם אחרי שער היתרון שלה. מעבר לכך, היתה תחושה של סדר וארגון, ושכל שחקן יודע ומבין את תפקידו – בניגוד לברדק של תקופת פרננדז (השלב הבא יהיה כמובן שכל שחקן גם יעשה את התפקיד בצורה טובה – לא רק יבין אותו, ע"ע ההגנה בדקות הסיום).

התקדים הבא שנרצה לראות הוא המשכיות ועקביות – שנבחרת ישראל תצליח לתת שני משחקים טובים באותו שבוע. הפרימדונות של פורטוגל הלכו – ביום שלישי מחכים לשחקנים שלנו הבריונים הקשוחים של צפון אירלנד. לא הייתי בונה על משחק מלהיב ומעניין, אבל כבר ראינו שאני לא מבין כלום על שום דבר.

פיצול, אישיות

ערוץ 1 במהלך המשחק ישראל-פורטוגלכבר זמן-מה שאני רוצה להקדיש פוסט למנהג מגונה שהשתרש לאחרונה בערוצי הספורט: "השידור המשולב" או ה"פריצות" או "המסך המפוצל". לדוגמה, כאשר מתקיימים כמה משחקים במקביל, משדרים את המשחק המרכזי, ובמהלכו "פורצים" לשידור המשחקים האחרים, או מקרינים אותם על חצי מסך. התוצאה היא שהצופה לא מצליח לעקוב אחר אף אחד מהמשחקים האלה. זה כמו לנסות לשמוע שיר ברדיו תוך כדי מעבר מהיר בין התחנות. לדוגמה, לפני כמה חודשים צפיתי במשחק גביע של מכבי חיפה, שנקטע מספר פעמים לטובת משחק אחר שהתקיים במקביל. חיפה כבשה 3 או 4 שערים במשחק הזה (כבר לא זוכר), ולא זכיתי לראות אף אחד מהם בשידור חי!

אתמול, במהלך המשחק החליטו בערוץ הראשון להפקיע מחצית מהמסך כדי לשדר בשידור חי מנתב"ג את טקס הפרידה מנשיא ארה"ב (ראו צילום). הטקס שודר ללא קול במקביל למשחק. אני מניח שלרבים מכם יש מסכי 40 אינץ' וצפונה, HD, מסך רחב וכו', אבל אני (ואני מניח שיש עוד כמוני) מסתפק במסך 29 אינץ' מהדור הישן (כן, אלה עם הבליטה מאחורה ששוקלים כמו בית). קיצורו של דבר: נאלצתי לקום ממקומי ולהתיישב במרחק מטר מהטלויזיה כדי לעקוב אחר המשחק (ואני לא אגיד כלום על היצירתיות של הבמאי, שסידר את המסכים באלכסון במעין מבנה תלת מימדי ובכך חתך חלק מהתמונה. אה, טוב, אמרתי). זה לא נמשך הרבה זמן, אולי רבע שעה, אבל זה היה מעצבן.

נניח שלטקס הפרידה הזה יש ערך חדשותי-טלויזיוני. נניח. אין ספק כי אלמלא המשחק, ערוץ 1 היו משדרים אותו במלואו, כולל קריינות ופרשנות מלומדת מהאולפן. אבל כמו בכל מקרה של פיצול המסך בין שני אירועים שונים, התוצאה היא תפסת מרובה לא תפסת. בשורה התחתונה, בין אם רצית לצפות במשחק, ובין אם חשקה נפשך בעוד תמונה של אובמה מנופף למעריצים שלו במזרח התיכון, זה פשוט לא עובד ביחד. טוב, נתנחם בעוד תקדים עולמי: לראשונה, פריים משותף (בערך) של שני מנהיגים דגולים – אובמה ורונאלדו.

במהלך הצפייה במסך המפוצל, נזכרתי שלרשות השידור יש ערוץ נוסף שנקלט בכל בית – ערוץ 33 הישן והרע. "אהה!", אמרתי לעצמי, "בטח שם מעבירים שידור נקי של המשחק!". זפזפתי וגיליתי שמשדרים שם בדיוק את מה שמשדרים בערוץ 1. כבר הייתי מרוצה יותר אם הייתי מגלה שם איזו תוכנית אירוח בערבית או מה שלא משדרים שם בדרך כלל. ברוממה לא מפורסמים ביצירתיות שלהם, אבל לא נדרשת יצירתיות מיוחדת כדי לחשוב על הפתרון הנוח הזה – אירוע אחד בערוץ 1, אירוע שני בערוץ 33, וליהודים היתה אורה ושמחה (לערבים פחות, כי לקחו להם את תוכנית האירוח ההיא). בשביל זה היה צריך להטריח את הטכנאי שאחראי לפיצול המסך, ועוד בשישי אחר הצהרים?

5 thoughts on “אחר צהרים של פורענות

  1. ערן ר

    צריך לציין שלבעלי הממון (קרי, אלו שיש להם יס או הוט), בערוץ ה- HD (אפיק 511) לא היה פיצול. ראיתי את המשחק שם, ולא הבנתי על מה חבריי לפייסבול מתלוננים, עד שהורדתי איכות.

    1. ערן ר

      רוצה לומר: פייסבוק. פייסבול זה דבר שונה לגמרי, אם כי יותר מלהיב.

    2. ישי רוזנבאום

      הפצלת וגם קפחת?

      כנראה שהטכנאי שאחראי לפיצולי מסך באייץ׳-די לא הסכים לעבוד בשישי.

סגור לתגובות.